ב"ה סיפור הלידה (הארוך) שלנו - הריון ולידה

קודם כל אני רוצה להודות לבורא עולם שזיכה אותי ללדת בבריאות ושמחה, שהיה איתנו לאורך כל הדרך ושלח לי צוות נהדר, בעל מקסים ותינוק בריא ומהמם.

אז...
תחזיקו חזק זה ארוך. בדיוק כמו היומיים שעברתי.

ביום ראשון אחה"צ שהילדים קמו מהמנוחה הרגשתי שמתחילים שוב הצירים. כנראה משמיים הרגשתי שזהו זה, זה היום. אחרת לא יודעת להסביר למה התכוננתי ואיך השתנו הצירים מכל השבועיים האחרונים...
התקשרתי למתן וביקשתי שאחרי הקו ירד בבית ולא בסניף וכך היה, הוא חזר די מוקדם ואפילו הכנו ארוחת צהריים ביחד.
בשעה 20:00 שיחררתי אותו לכדורגל כי הרגשתי שהצירים ממש בתחילתם, הוא נסע וחזר אחרי שעה.
כל הזמן הזה צירים מורגשים של 12-10 דקות ואני מתלבטת מתי לצאת... שלא אפספס אפידורל (עאלק).
בשעה 1:00 אחרי רוב תיזמונים החלטתי להכנס לישון ולראות אם יתחזקו שלא יעשו ממני צחוק כמו בימים האחרונים ויחליטו פתאום להפסיק - וכך היה, ישנתי היטב עד שבשעה 3:00 התעוררתי מציר לוחץ.
קמתי, שטפתי פנים, הכנסתי לתיק חפצים אחרונים, הדלקתי נר לאור החיים הקדוש והלכתי הלוך ושוב... מכינה לנהוראי בגדים לגן, מסדרת להם תיק, מכסה את הילדים שוב ושוב, בוכה כמו ילדה קטנה, מלטפת אותם, מביטה בזריחה, ושוב בוכה ובוכה.

בשעה 4:30 השעון צילצל למתן לעבודה... הערתי אותו וביקשתי שיתארגן. הצירים התקצרו ל-8 דקות והיו הרבה יותר כואבים.
בינתיים התקשרתי לסבתא שתגיע, סידרתי לנהוראי תיק לגן והכנתי לתהל בקבוק דייסה. היה לי קשה מאד, כל הזמן הזה לא הפסקתי לבכות שאתגעגע אליהם כל כך.

בשעה 5:30 יצאנו לקפלן. היה ריק. מחכים לאחות, לחץ דם ושתן, מוניטור שמראה צירים יפים. ופתאום - המרווחים גדלים.
אני מרגישה שהם כבר לא מורגשים היטב כמו בבית, ואכן כך לפתע הם פוסקים. חשבתי שאני משתגעת. אין מצב. כל הפרידה הלא קלה והכאבים שחוייתי מהצהריים... והם עושים ממני צחוק.

בינתיים מתחיל להתמלא, יושבים ומחכים לשיחרור. 8:30 נכנסנו לרופא ואני חסרת סבלנות ועצבנית רוצה רק הביתה. מסרבת להבדק פנימית, חותמת עניינים בדיקת US ויוצאים.
ברגע שאני נכנסת לרכב הצירים חוזרים במלואם