משתפת לראשונה... - הריון ולידה

שלום לכולן,
אני דיי חדשה בכל השיתופיות בפורום, אבל לא חדשה בענייני הטיפולים.. אני כבר שנה ו-8 חודשים אחרי 12 הזרעות, ו-2 שאיבות עם 3 החזרות והיום לקראת שאיבה שלישית.
מה שמדהים בכל התהליך הזה שבכל פעם אני מגלה כמה כוחות יש בי להתחיל את התהליך, כמה חרדות קיימות בי כשאני בתוך התהליך, וכמה אכזבה יש בי כשאני מקבלת תשובה שלילית..
כשהתחלתי לא חשבתי לרגע שאני אמצא את עצמי יושבת אחרי שנה ו מול מחשב וכותבת על תהליך כלכך קשה, כל כך משנה, ארוך ומייגע. התחלתי כשהייתי בת 29 מלא בתקוות חלומות, והיום החלומות פשוט אינם, את מקומם תפסו החרדות. התקווה והשמחה התחלפו בדיכאון, והכי קשה, לי, זו האמונה שהייתה לי בגוף שלי, באלוהים הפרטי שלי, האמונה הזו התמוגגה וכמעט נעלמה...
אני מרגישה שאני בכל פעם עוברת סוג של תאונת דרכים, נכנסת לרכב מרימה אמברקס נותנת גז ונוסעת, צוברת מהירות, אני כבר טסה, אני לא רואה כלום, עד שהקיר מגיע ואז ההתנגשות האיומה הכאב בגוף, קול השבירה של הרכב, בום, ואז צלילה מהירה למטה לתוך כאב אין סופי שמשתלט על הגוף והנפש..
בכל פעם אני מנסה לאסוף את השברים, קמה מחייכת ממשיכה בחיים, בוחרת בחיים, ואז שוב טיפול, נפילה, חרדה, דיכאון. השאלה הגדולה שלי, היא, למה? כל כך הרבה למה? ואין תשובה, היום אני מבינה שכנראה אין תשובות, אני לא יכולה לדעת למה דווקא אני, שום דבר לא תלוי בי, או בחרדות או בדיכאון, שום דבר שאני עושה לא יכול להשפיע בצורה כזו.
עכשיו אני מבינה שאין לי דבר שאני יכולה לעשות מול החרדה הגדולה ביותר והיא , האם אני לא אוכל להביא ילדים? האם אני זו שהגזרה הגדולה נפלה עלי?
אין לי דבר שאני יכולה לעשות מול החרדה הזו, שחונקת, צובטת את הבטן, מכאיבה, אין לי דבר שאני יכולה לעשות מול הבושה הגדולה שאני חווה, ששנה ו.. אני לא מצליחה להיכנס להריון אפילו לא פעם אחת! אני לא מצליחה, לא הגוף שלי, לא משהו שלא תלוי בי, אלא אני, אני לא מצליחה!
אוי לה הבושה הגדולה הזו, כמה בלאגן היא עושה!
מי ידע, מי ניחש...
מקווה שאמצא כוחות להמשיך את הטיפול הנוכחי, ושבעזרת ה' אשמע בשורות טובות.