הריון

זו לא הפעם הראשונה

יש רק הזדמנות אחת לשמר דם טבורי. קופות החולים מחזירות עד 75% מעלות השירות

לברור הזכאות מול קופות החולים אנא מלאו את פרטיכם:

שם:
דוא"ל:
טלפון:
תאריך לידה צפוי:

באמצעות שירות תא לחיים - דם טבורי בהדסה
>> בואו ללמוד מהטעויות של גלית גוטמן






ארבעה הריונות ושני ילדים.
שני ילדים מוצלחים, מופלאים, בריאים – אהבות חיי.
שני הריונות שעברו בשלום יחסי ושני הריונות שהסתיימו בטרם עת.

איבדתי עובר אחד בסוף שבוע 7. ההריון היה בין הגדולה והקטן ולאחרונה איבדתי עוד עובר, הפעם גילינו שהעובר חדל להתפתח בתחילת שבוע 9, אם כי עד שעברתי את הגרידה כבר כמעט הייתי בשבוע 10.
אני מקווה שביום מן הימים אוכל לאמר שאת העובר השני איבדתי בין הסדוויץ והקטן/ה. בינתיים אני עדיין ממתינה שתעבור התקופה בה נתבקשתי להשמר ולא לנסות להכנס להריון בשנית.

החוויה של הריון, של הבאת חיים חדשים לעולם, האושר העילאי שאופף כל תחילת הריון (בין בחילה לבחילה...) מוקצנים עוד יותר, כשבבת אחת, מבלי התראה מוקדמת, את צוללת אל תוך תהום של עצב ויגון. החיים שהחלו לצמוח בך, חדלו ולא יהיו עוד. מעברים בין קיצון לקיצון מאוד מאפיינים אותי ואת חיי, אבל אפילו עבורי, המעבר הזה אכזרי, קיצוני וחד מדי.

הימים האלו, בהם את מסתובבת עם עובר מת בבטן, פשוט נוראים.
סביר כי אף אחד מלבדך לא רואה את הבטנונת הקטנה שהחלה לבצבץ, אולי מלבדך רק אישך, אבל את רואה אותה. את גם מרגישה את האגן שהספיק להתרחב בצורה כ"כ משמעותית, שחלק מזוגות המכנסיים שלך נשארו בארון.
אותה הבטן הקטנה הזו, שהבטת בה בחיבה בשבועות האחרונים, חיכית שכבר תתעגל, שכבר יסתיים הטרימסטר הראשון ותוכלי לספר לכל העולם והנה פתאום, היא הפכה לסוג של קבר. את הולכת ואיתך, לכל מקום, הולך גם העובר המת שלך. ואת רוצה להתאבל ואת מרגישה נורא ואת עצמך הוא הקבר של ילדך שלא נולד. כמה נורא ובלתי נתפס.

את מתחילה לחשוב, מה עשיתי? או מה לא עשיתי ואיך זה שלא הרגשתי דבר? או אולי כן הרגשתי והדחקתי? ושדי...שייגמר כבר. וכל מה שאת רוצה לעשות עכשיו, זה רק לעבור כבר את הגרידה. שיוציאו ממך את...את הילד שלך. אלוהים...את מגיעה לנקודה שאת רק רוצה שזה ייגמר. הריון שכל כך ייחלת לו, כל כך רצית בו, הופך להיות ברגע, דבר נורא, שאת רק רוצה להיות כבר בסופו.

אך לא מדובר פה בתוכנית כבקשתך, הסוף לא מגיע כל כך מהר. לא במקום בו אני נמצאת בכל אופן. ויש ילדים ובעל ועבודה. וזה שחרב עליך כרגע עולמך, לא אומר שאת יכולה לפול. כי יש לך הרבה אחריות, בכל מקום אליו את הולכת. אז את חזקה ואת גיבורה ואת יכולה – הכל. הרי אף אחד לא ידע בעבודה על ההריון והמשכת לעבוד עם הבחילות והסחרחורות וההרגשה הכללית הרעה, אף אחד לא ידע דבר – אז למה שכעת יהיה אחרת? את הבדיקה המכרעת עשיתי בהפסקת הצהריים שלי ומהבדיקה עם הבשורה המרה, המשכתי ישר לעבודה. כמה ציני. המציאות אילצה אותי פשוט להמשיך במסלול החיים כאילו לא קרה דבר.

אבל אז מגיע הערב וכשאת בבית עם בעלך, הילדים ישנים וכל מטלות הבית בוצעו, אז...את מתפרקת לגמרי.
כל הכאב, היגון, האובדן, התיסכול, הכעס, העצב הגדול, שלא יודע גבול, הכל יוצא החוצה, דרך העיניים המדממות. ומזל שהיה לי את אישי איתי. שתמך וחיבק ואמר שבפעם הבאה הכל יהיה בסדר וברור שטוב שהיה שם ושהייתי צריכה לשמוע את הדברים האלו, אבל לא יכולתי להרגיש דבר, פרט לכאב ועצב ולא הייתה אף מילה או חיבוק בעולם, שיכלו לנחם אותי. אפילו לא כשהן באו מהחבר הכי טוב שלי, שמלווה אותי כבר שנים.

למחרת הלכתי לעבודה. למרות ערמות האיפור, לא הצלחתי להסתיר את העפעפיים הנפוחים. מזל שאני עובדת בחברה של בריטים – הם מנומסים מידי מכדי לשאול.
עדכנתי את הבוס שלי, כי ידעתי שביום הגרידה לא אבוא לעבודה וגם לא ביום שאחריו, הוא היה מקסים אמיתי ואמר לי לקחת כמה זמן שאני רק צריכה. הוא כמעט בכה איתי. אני לעומת זאת, הצלחתי לשמור על ארשת פנים חתומה. כמעט.

עושה רושם שחיי האישה המודרנית מאלצים אותה לעשות הכל בין לבין. את היום שאחרי הבשורה המרה, התחלתי עם בדיקת דם, לפני שהלכתי לעבודה. הלבורנטית שלקחה ממני דם, שאלה אותי אם אני בהריון, בגלל סוג הבדיקות שהייתי צריכה לעשות כהכנה לניתוח. אז סיפרתי לה. אולי דווקא כי ידעתי שהיא זרה מוחלטת, סודי יהיה שמור עמה. כמה הופתעתי מגילוי הלב שהגיע רגע אחרי...גם היא עברה גרידה. העובר שלה הפסיק להתפתח בשבוע 12. כמה נורא. וכמה צפוי. ברגע שאת מתחילה לחלוק את הסוד הנורא שלך, את פתאום מגלה, שכל כך הרבה נשים סביבך חוו את האובדן הזה וכולן שומרות הכל בבטן. ששששש...שאף אחד לא ידע. וחשבתי עליה וכל כך הצטערתי בשבילה, לה זה היה הריון ראשון ואין לה ילדים בבית. היא הייתה ממש בשלהי הטרימסטר הראשון. הטרימסטר הנוראי ביותר בעיני בכל ההריון. התקופה בה ההריון שלך נמצא בסכנה מתמדת. את חרדה כל הזמן ועל פי רב גם מרגישה לא טוב. כל מה שאת רוצה זה רק לעבור את החודשים האלו והיא...היא ממש הגיע לקו הסיום, בכדי לקבל את הבשורה המרה. לא הצלחת. עכשיו תתחילי הכל מההתחלה. אה כן ואם נקשרת לילד שצמח לך בבטן וכבר אולי אפילו התחלת לחשוב על שמות או על איך הוא יראה, אז תשכחי מזה. הוא כבר לא יהיה. אבל מה את בוכה? יהיה אחר. נשמע אכזרי וקר? אולי. לא אולי, בטוח. אבל לצערי, זה מה שהחברה שלנו משדרת לנו, בלי שיהיה מי שיודה בכך באמת.

בואו לא נשכח גם את קול ההיגיון, שאומר ובצדק, שאם העובר לא התפתח, כנראה שמשהו היה לא בסדר. ועדיף שההריון יופסק בשלב מוקדם, מאשר בשלב מאוחר יותר או חלילה, שייוולד ילד שימצא את שהותו בעולם מאתגרת. נכון, הכל נכון. זה לא מנחם כהוא זה.

היום המיוחל הגיע. איך זה יכול להיות, שהגעתי למצב שאני מייחלת ליום בו יפסיקו את ההריון שלי? זה פשוט לא נקלט. יום עצוב וקשה. הייתי צריכה להיות בצום מוחלט שש שעות לפני הניתוח. לא לאכול, הינו עניין של מה בכך עבורי, אבל לא לשתות דבר, היה לי מאוד קשה. בימנו אנו צם הוא כמעט עניין של אופנה, יש צם מיצים וצם לימונים וכולם ככולם אמורים לטהר את הגוף והנפש, אך לא היה שום תהליך הטהרות בצום שנכפה עלי ביום הגרידה.


הגענו לבית החולים. הכניסו אותי לחדר וביקשו אותי להתפשט וללבוש חלוק נייר דקיק. היה לי קר. ממש ממש קר. לקחו אותי לחדר אחר בכדי להכין אותי לניתוח. ניסו להחדיר לי עירוי ונכשלו. פעמיים. התוצאה: שני ורידים קרועים ביד שמאל. נאלצו לעבור ליד ימין.
לא הייתי רגועה לפני שכל כך הכאיבו לי עם העירוי, אבל אחרי, כבר הייתי כמעט הסטרית. התחלתי לבכות, רעדו לי הרגליים, אחר כך התחיל לרעוד לי כל הגוף. האחות ניסתה לנחם אותי ללא הצלחה. היא קראה לאחות אחרת, יותר מנוסה. גם השנייה הכאיבה לי מאוד, אבל היא לפחות הצליחה להכניס את העירוי, בלי לקרוע לי את הוריד. העבירו אותי למיטה. הביאו אותי לחדר הניתוח. הצוות ראה שאני ממש לא במיטבי, אז הרופא המרדים החליט להרגיע אותי לפני ההרדמה. הוא צחק ואמר לי שעכשיו הוא ייתן לי קצת וויסקי. הרגשתי את הקרירות של הנוזל שהוא החדיר לי דרך העירוי לווריד ואז פתאום הכל נהיה טוב. הפסיק להיות לי קר, חמימות התפשטה בגופי, הפסקתי לרעוד. הכל היה טוב. אני אפילו לא יודעת מתי הוא הרדים אותי.

קוראים בשמי. התחלתי להתעורר כשהגשתי ששולפים לי משהו מהגרון וטופחים לי על הלחי, קוראים בשמי שוב. היה לי טוב. היה לי חם. הבנתי איפה אני, הבנתי שזה נגמר והייתה בי שלווה מוזרה. לא יכולתי לפקוח עיניים או לזוז, אבל הייתי מודעת לסביבה, מידי פעם שבו וקראו בשמי, אני שמעתי, אך לא יכולתי להגיב.
מאוחר יותר הסתבר לי, שהרופא שלי החליט לתת לי הרדמה עמוקה מהנורמה ולכן היה לי צינור הנשמה בגרון. זה היה מה שהרגשתי ששלפו ממני כשהתחילו להעיר אותי.
לאט לאט חזרה אלי הכרתי. התחלתי למצמצם בעיני, עד שממש פקחתי אותן.
המרדים הביט בי מקצה החדר ושאל לשלומי, הנהנתי עם הראש, לא יכולתי ליותר.

כשהתאוששתי והגעתי לרמת ערנות מסוימת, העבירו אותי לחדר בו שהה בעלי. ריחמתי עליו. הפרוצדורה עצמה אינה ארוכה, אך בין ההרדמה וההתאוששות, אני חושבת שהוא המתין יותר משעה.
הוא יכול היה לצאת, להתענג בשמש החורפית המשגעת שהייתה באותו היום, אך הוא בחר להישאר בחדר הסגור. לחכות לשובי.
כשעוד הייתי בחדר ההתאוששות, הרופא שלי יצא אליו ועדכן אותו. אמר שהניתוח עבר בהצלחה, שנתן לי את הזריקה שצריך היה, כי סוג הדם שלי הוא
O-, שיהיה עלי לקחת אנטיביוטיקה שלושה ימים, ששום דבר לא קרה באשמתי ש-25% מההריונות מסתיימים כך, ללא כל סיבה נראית לעין.
מידע עם הרבה פרטים חשובים, שניתן מבלי לשאול. אני מאוד מעריכה רופאים כאלו.


כשהגעתי לבעלי, אני חושבת שכבר יכולתי לדבר קצת, אבל הייתי מאוד צרודה, עוד הייתי מטושטשת, אך ידעתי בדיוק מה קורה וידעתי שאני רוצה ללכת הביתה כמה שיותר מהר, הרי יש שם שני ילדים שמחכים לנו. השעה הייתה 16:30. אמרנו לאחות שאנחנו רוצים להשתחרר, אבל היא הסבירה לנו שבשל החומרים שקיבלתי, יהיה עלי להשאר עד 19:00 ושאני חייבת להשאר בצום עד 18:30 ורק אם אז אוכל לתת שתן, יתנו לי לשתות ולאחר מכן ישחררו אותי. זה לא התאים לי. רציתי ללכת הבייתה, אבל האמת היא, שלא ממש יכולתי, עוד הייתי די מסוממת. אחרי משא ומתן ארוך, השתחררנו ב-18:45...נו, רבע שעה זה גם משהו.

הייתי בן אדם. חזרתי לעצמי. שלושה ימים חיכיתי לגרידה. שלושה ימים שהייתי קבר מהלך וגם הרגשתי כך. מטנלית ופיזית, באותם שלושה ימים הייתי צל. נרדמתי מוקדם כל יום, שינתי הייתה טרופה, הרגשתי מאוד לא טוב כל הזמן. אחרי ששיחררו אותי מבית החולים, הבנתי כמה לא טוב הרגשתי בימים שקדמו לניתוח. פתאום הרגשתי טוב. ממש ממש טוב. הוקל לי, אבל מעבר לידיעה שזה מאחורי, גם הרגשתי פיזית ממש טוב וזה לכשעצמו יצר אצלי התרוממות רוח. באמת ובתמים חשבתי שכך יהיה הפעם, שפשוט אשאיר את זה מאחורי ואמשיך הלאה. שמחה ומאושרת, כפי שאני בדרך כלל. שום דבר לא הכין אותי לרכבת ההרים שארבה לי מעבר לפינה. לא חשבתי לרגע, שגופי מלא משככי כאבים, פיזיים ונפשיים והם אלו שתרמו רבות להרגשה הכללית הטובה.

הגרידה הייתה ביום חמישי אחרי הצהריים, בערב של חמישי וביום שישי הרגשתי מצויין, מכל הבחינות. בשישי לא הלכתי לעבודה, אז פינקתי את עצמי. סוף סוף היה לי זמן לדברים שמרוץ היום יום לא מאפשר. את כל הבוקר ביליתי בסידור הארון שלי ואחר כך יצאתי לי לסיור שופינג קטן בעיר. אחרי כשעה, פתאום הרגשתי שקצת קשה לי ללכת ושאני קצת עייפה, זה נראה היה לי טבעי ולא ממש התייחסתי. שמחתי בתיק ובמגפיים החדשים שלי ובארון המסודר שלי. בערב הייתה מסיבה מטעם החברה של בעלי, אז עם הזמן המבורך שניתן לי, הספקתי גם לעשות מניקור ותסרוקת, לפני שאספתי את הילדים מבית הספר. ממש גברת מגונדרת. מי היה מאמין שיום קודם לכן הייתי בהריון. מי היה מאמין, שיום קודם לכן עברתי גרידה? לא נותר זכר, או לפחות כך לתומי חשבתי.

אך כמו כל דבר אחר, גם לימי התום שלי היה סוף. לא הייתי מוכנה, כל חומות ההגנה שלי היו למטה. וכשמגיעה התקפה לאי של שלום, שלא ערוך ולא מוכן ללחימה – זה כואב.
לקראת הערב, עצב מוזר החל להתגנב פנימה. עצב אמיתי, עמוק, שקשה להתעלם ממנו. ככל הנראה השילוב של ההקלה האמיתית בכך שהגרידה הייתה מאחורי, כמות הנקרוטיקה שקיבלתי בחדר הניתוח ומערך ההורמונים של הגוף שלי, שעדיין לא קלט, שהוא כבר לא בהריון, איפשר לי להרגיש טוב. אבל בשישי בערב, השפעת הסמים מחדר הניתוח פגה, הגוף שלי כבר הבין שהוא לא בהריון וסערת ההורמונים החלה.

ממש כמו הפלישה לנורמנדי, הארטלריה החלה כרעם ביום בהיר זורעת הרס וחורבן בכל חלקה טובה. שוב הרגשתי לא טוב, גלי חום וקור, בחילות, סחרחורות קשות ובתוך כל מחול השדים הזה, עצב שלא יודע גבול. ואני? אני אדם שמח ורציונלי והרגשתי שהתאבלתי מספיק על הילד שלא יוולד והרגשתי שהעצב הזה אינו שלי, שהוא נכפה עלי מכורך מערך ההורמונים של הגוף שלי ולא הייתה לי דרך להלחם. וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי. חשבתי שאם אצא להליכה, אם אצליח לייצר מספיק אנדרופינים בגוף, הם יצליחו לגבור על העצב. וכך היה, שבת בוקר, התעוררתי מוקדם ועם העצב ובגללו – יצאתי להליכה נמרצת. לא היה קל, בתחילת ההליכה הכל היה איטי וכואב, אבל המשכתי, לא וויתרתי, רציתי שהעצב יתפוגג, רציתי לנצח. אכן ניצחתי, לכמה רגעים בודדים. לקראת סוף ההליכה, פתאום נכנסתי לקצב טוב, הכאב נעלם וגם העצב הרפה לרגע. נכנסתי הבייתה והדם זרם היטב בעורקיי, השאיר אותי חמה ונעימה כשעה בערך. אבל אחרי שעה, החם נעלם והעצב חזר.

המתקפה הלא צפויה הייתה אכזרית ולא לקחה שבויים. ממש הרגשתי כאילו נרמסתי בפנים. לקראת הערב כבר לא הייתי בן אדם. הרגשתי רע. כ"כ רע. יחד עם כל המחושים וההרגשה הרעה, גם החלו לכאוב לי מפרקי הירכיים, ממש הרגשתי שעוד רגע הרגליים יתנתקו לי מהאגן. כאב לי ללכת. נכנסתי למיטה מוקדם וישנתי 12 שעות. בכיתי כשהלכתי לישון ובכיתי כשהתעוררתי.
הכאבים במפרקי הירכיים נגרמו ככל הנראה מהאגן ששב למקומו מאוד מהר, בתוך שלושה ימים, ההיקף שלי הצטמצם בשלושה סנטימטרים. אותם הסנטינטרים שהשאירו כמה זוגות מכנסיים בארון.
לבטן הקטנה והתפוחה לקח יותר זמן. כמה אכזרי חשבתי לי. דווקא הדבר שמייצג את ההריון בצורה החדה ביותר, דווקא הוא שמסרב להעלם, אני מניחה שלרחם יש קצב משלו והוא שונה מהקצב והרצונות שלי.

אני מקווה שהסיפור שלי יהיה הראשון מבין רבים אחרים שיבואו בהמשך. אין מספיק מידע נגיש באינטרנט הנוגע לגרידות של עוברים שלא התפתחו. אני לא מתייחסת למידע רפואי וקר – את זה ניתן למצוא בשפע, בעיני חסר מידע על העובדות הכואבות, על חווית האובדן שלא מקבלת במה הולמת בעולם שלנו, להפך, משהו בתרבות המעוותת שלנו, גורם לנו להסתיר ולהסתתר ומונע מידע חשוב והכנה הולמת, מכל כך הרבה נשים.

ארצה לסיים עם קצת אופטימיות: עם כל הקושי, הכאב והצער, כשאת עמוק בתוך תהום הנשיה ולא יודעת איך תצליחי לצאת משם, תזכרי שזה עיניין זמני, בתוך כשבוע, הגוף מצליח לאסוף את עצמו וחוזר לשגרה ואז, גם את תוכלי לחזור לשגרתך ואם את לא – חפשי עזרה! אל תשארי לבד.

 

באהבה רבה ממני לכולכן, בתקווה שהפוסט הזה יגיע הכי רחוק שאפשר.

 

שירותים מקצועיים

קהילת הריון ולידה

פוריות

לקראת הריון

הריון

לידה

אחרי הלידה

השנה הראשונה

העלאת מאמר

  • העלאת מאמר

העלאת סיפור אישי

כללי

 

המידע המופיע בדף זה הוא כללי בלבד, ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת, או ייעוץ מוסמך. על הקורא לפנות לקבלת חוות דעת או ייעוץ מקצועיים לפני כל שימוש במידע המופיע באתר זה. אין המידע מהווה תחליף לייעוץ מקצועי של הרופא המטפל. אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שנגרם בעקבות שימוש במידע המופיע באתר.