הריון

סיפור ההריון שלי והניתוח של ירדן

יש רק הזדמנות אחת לשמר דם טבורי. קופות החולים מחזירות עד 75% מעלות השירות

לברור הזכאות מול קופות החולים אנא מלאו את פרטיכם:

שם:
דוא"ל:
טלפון:
תאריך לידה צפוי:

באמצעות שירות תא לחיים - דם טבורי בהדסה
>> בואו ללמוד מהטעויות של גלית גוטמן






 

סיפור ההיריון שלי והניתוח של ירדן

 

אני רעות, גננת במקצועי, ירדן ביתי בת שנה ושלושה חודשים. רק עכשיו אני מרגישה שזה הזמן לספר את החוויה שעברנו המשפחה כולה.

נכנסתי להריון ביולי, הכול התנהל כרגיל (בינתיים) בחילות, הקאות, מדידות, בדיקות, סקירה ראשונה- הכול תקין.
הכול התחיל בסקירה השנייה שהראש של העובר היה צר מהרגיל בסטיית תקן של 2. הרופא היה אופטימי ואמר לי לחזור עוד חודש לסקירה נוספת, אני לא התרגשתי וחיכיתי להמשך.....
בשבוע 28 חזרתי לסקירה נוספת והפנים של הרופא ותנועות הראש שלו ניבאו רע....
.
הסטיית תקן גדלה ל 6, נשלחתי לשלל בדיקות: ייעוץ גנטי, MRI  למוח של העובר, מי שפיר ומעקב הריון בסיכון.
יום אחרי הסקירה חגגתי בגן את יום המשפחה, ראיתי את המשפחות עם הילדים והדמעות חנקו את גרוני. ומאז השתנו חיי!!!!

בכיתי, חששתי הייתי מבולבלת אך חדורת מטרה להתחיל את הבדיקות. רציתי להפסיק לעבוד ורק להישאר בבית ולבכות. בעלי לא הסכים ואמר שאני צריכה להרים את הראש, להמשיך בשגרה ולא לשקוע וליפול.

הלכתי עם בעלי לייעוץ גנטי, ישבה מולנו רופאה ועם דמעות בעיניים אמרה לנו : "אני ממליצה על הפסקת הריון".
יצאנו משם המומים ועם דמעות בעיניים והלכנו לשבת בחוף הים והחלטנו ביחד שעד שאין לנו תוצאות של MRI אנחנו לא עושים הפסקת הריון וממשיכים בבדיקות.

כול בעיטה של התינוקת, כול פעם שראיתי את הבטן ההריונית שלי, שנאתי את עצמי בכיתי ונחרדתי.  פחדתי להיקשר עוד ועוד לתינוקת כי ידעתי שיש אפשרות שאני אאבד אותה ולא אראה אותה בחיים.
בשבוע 32 עשיתי את ה MRI. הבדיקה יצאה תקינה: ללא ממומים וגודל תקין של איברי המוח. וכאן היה לי ברור שאני יולדת את התינוקת שלי ולא מוותרת עליה!!!!!

היינו מאושרים, נסענו לכותל המערבי לשים פתק ולהודות על מה שקיבלנו.
אבל עדיין הרופא שלי לא היה רגוע ושלח אותי לייעוץ טרום לידתי אצל פרופסור מלינגר באיכילוב.
נבדקתי אצלו והוא שיער שהראש של התינוקת תקוע בצד הרחם ולכן נוצר מבנה הראש הצר ושהיא לא תתהפך והמליץ על המשך מעקב ולידה בניתוח קיסרי.
בתחילת שבוע 35 באתי למעקב אולטרסאונד והרופא ראה מיעוט מי שפיר ולחץ דם גבוה ושלח אותי למעקב בבית חולים ואז אושפזתי בחשד לרעלת הריון.

הגעתי לבית חולים והסיוט נמשך- עוד רופאים לספר להם על מה שעברתי, עוד אולטרסאונדים מעצבנים שכולם בהלם מהראש הצר של הקטנה שלי.

הייתי בלחץ, בכיתי וביקשתי שיעזבו אותי בשקט ושיילדו אותי, אני כבר רוצה לראות את הקטנה שלי.
מרוב לחץ, מוניטורים ובדיקות הייתה לי ירידת מים אחרי יומיים אשפוז, הוכנסתי לקיסרי וילדתי.
חווית הניתוח הייתה טובה, הקטנה נולדה 2,300 והחלטנו לקרוא לה ירדן. הרגשתי טוב והתאוששתי מהר, ואחרי שבוע השתחררנו מהבית חולים.

הראש שלה באמת היה צר, זה היה מורגש בעיקר למי שידע את סיפור ההיריון, רוב האנשים שראו אותה לא שמו לב לשוני.
בגיל חודש וחצי באנו לבדיקה במחלקת נוירוכירורגית ילדים בשניידר, הם לא התרגשו ואמרו שזה משהו קוסמטי בלבד.

חזרנו בגיל 4.5 חודשים לבדיקה נוספת ואז כבר דיבר אתנו מנהל המחלקה על צורת ראש דוליכוציפלית- סגירה מוקדמת של תפרי הגולגולת. ושכדאי לנתח כדי לתת לראש לגדול לרוחב ולא לאורך ולא לגרום בעתיד ללחץ תוך- גולגלתי.

היה לי ברור שאני הולכת לקבל דעה נוספת לפני שאני מכניסה את הקטנה שלי לניתוח. פניתי לפרופסור קונסטנטיני- נוירוכירורג ילדים הכי בכיר בארץ.

גם הוא המליץ על ניתוח. שאלתי אותו:" זה יכאב לה" והוא ענה לי:" לך זה יכאב יותר".

נסענו חזרה הביתה ואני יושבת ליד ירדן הקטנה, היא ישנה ואני ממררת בבכי וחושבת לעצמי איך אני מרדימה את הקטנה המדהימה הזאת? איך אני הולכת לעבור את התקופה הזאת?

ואז התחיל המרתון: אישורים, סידורים, טפסים, פקסים ומיילים, ואני- רק בוכה!!!!

ב- 18.9.14 (בחיים אני לא אשכח את התאריך הזה) בדיוק בגיל חצי שנה, ירדן הקטנה עברה את הניתוח.

אני ובעלי היינו על כדורי הרגעה כדי שנוכל לעבור את התקופה מפוקסים וכדי שנוכל לטפל בירדן.  

ראיתי אותה אחרי הניתוח- קטנה, ישנה במיטה גדולה עם ראש חבוש ומחוברת למלא מכשירים.

הימים בבית חולים היו קשים, היא רוב היום ישנה כדי לו לסבול מכאבים והתעוררה רק כדי לאכול. 

היינו עטופים בעזרה מהמשפחה המדהימה שלנו והצוות הרפואי היה מקסים.

החלק הכי קשה עבורי היה כאשר הורידו לה את התחבושות- ראיתי פתאום  את הקטנה שלי, מגולחת בכול הראש, עם חתך לאורך כול הראש ו 30 סיכות סוגרות אותו.

בכיתי מרורים כשראיתי אותה בפעם הראשונה, יצאתי מהחדר ולא הייתי מוכנה לחזור אליו.

בעלי והסובבים אותי עזרו לי להתגבר, לאגור כוחות חדשים ולחזור לטפל בקטנה שלי.

אחרי 4 ימי אשפוז חזרנו הביתה והתחלנו להתאושש, להחלים ולחזור לשגרה. אחרי חודש אני חזרתי לעבוד וירדן חזרה לבית התינוקות.

בינואר חזרנו לביקורת והפרופסור כתב על טופס הניתוח: מעולה. ואמר שלא צריך לחזור  יותר לביקורת. ואני אמרתי לו שאני יחזור עוד פעם אחת כשירדן תגדל כדי להראות לה מי הציל לה את החיים.

ואז נגמרה לה השנה עמוסת הרגשות שעברתי: מאז הסקירה השנייה ועד הביקורת של הניתוח.

שנה של אושר גדול על הצטרפותה של ירדן למשפחה ושנה של חששות רבות ובכי רב, בדיקות, רופאים וטלטלות רבות.

יש לנו ילדה מדהימה, מתפתחת מצוין, מאושרת ולוחמת בזכות כול מה שהיא עברה.

אמנם הפן הפיזי של ירדן הסתדר ולא רואים כלום אבל הפן הרגשי שלי עדיין חם ובוער ולא מצליח לעכל את החוויה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירותים מקצועיים

קהילת הריון ולידה

פוריות

לקראת הריון

הריון

לידה

אחרי הלידה

השנה הראשונה

העלאת מאמר

  • העלאת מאמר

העלאת סיפור אישי

כללי

 

המידע המופיע בדף זה הוא כללי בלבד, ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת, או ייעוץ מוסמך. על הקורא לפנות לקבלת חוות דעת או ייעוץ מקצועיים לפני כל שימוש במידע המופיע באתר זה. אין המידע מהווה תחליף לייעוץ מקצועי של הרופא המטפל. אין בעלי האתר והמחברים נושאים בכל אחריות מסוג כלשהו לכל נזק שנגרם בעקבות שימוש במידע המופיע באתר.