היי בנות.
אני לא שותפה פעילה בפורום , אך אני תמיד עוקבת, הפעם החלטתי לשתף.
אני חייבת לשפוך את הלב, המצב ממש משפיע על מצב רוחי- העגום.
אני נמצאת בשבוע 33 של הריון שני. (יש לי בן מקסים בן שנה ושמונה והוא האור בחיי!)
ההריון התחיל לא כ"כ תקין, כך שמתחילתו הייתי בחרדות הייתי בשמירה חודש וברוך ה' הכל בסדר (יחסי).
אתמול החל משעות הבוקר החלה ירידה בתנועות עובר וניסיתי להתעלם מתחושת הבטן שלי,לקראת 4 הלכתי למרפאת נשים שם הייתי מחוברת למוניטור קרוב לשעתיים!!!! וזאת כי באמת לא היו תנועות עובר, רק אחרי ק"ג שוקולד וחצי ספר תהילים העובר החליט לחזור לסורו...! ובו בזמן כמעט קיבלתי התקפת לב אחרי שהאחות לא מצאה דופק בשלב מסויים - וכמעט שגם היא התעלפה...
בנוסף נמסר לי שמכיוון שהיו לי צירונים לא חשתי את העובר- וזה לא נורא...קורה...!
עכשיו למה שמסיר שינה מעיניי. את "חוויית הלידה " . הראשונה שלי לקח לי חודשיים להתאושש הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. הגעתי לב"יח בשבוע 42 קיבלתי זירוז, חוויתי צירים איומים, עד שקיבלתי את האפידורל הייתי בפתיחה כמעט מלאה. ובסופו של דבראחרי לילה ארוך ומייגע ילדתי בניתוח קיסרי עקב - אגן צר.

אתמול הרופאה בדקה אותי אחרי המוניטור (לשלול פתיחה) ועל הדרך רצתה לבדוק את האגן. מסתבר שאכן האגן שלי צר והיא לא מאמינה שאצליח ללדת לידה רגילה, וקיבלתי הפניה למרפאת- הריון בסיכון גבוה, על מנת לקבל חוות דעת שניה. בנוסף מסתבר שהעובר עדיין במצג עכוז כך שכל הסיכויים הם נגדי...
איך להתמודד עם המצב אני לא יודעת, לא בא לי עוד ניתוח קשה....

אני לא יכולה להתמודד עם כאב... ה' תעזור לי!!