קראתי משהו מאוד מעניין על חינוך ילדים.שבעצם במקום מסוים הילדים הם ההשתקפות שלנו אם יש איזשהוא משהו שהילד לא בסדר בו או ישנה תכונה שמאוד היינו רוצים לשנות,הרבה פעמים אם חושבים לעומק רואים שתכונה זאת יש גם אצלנו,דהיינו אם אנחנו רוצים לעזור לילד ולשנות תכונה כך שנוכל להפוך אותה ליעילה וטובה אנחנו צריכים לשנות אותה בעצמנו,אם זה עינין של הכעס או מידת הסבלנות או כבוד אחד לשני וכו..-נקודה למחשבה.דבר שני זה שגם אנחנו היינו ילדים לפעמים ילד גוזר משהו שמאוד יקר לנו,אנחנו כועסים כי אנחנו לא מבינים איך הוא עשה דבר זה או אחר,הילד בתמימותו בסך הכול רצה לעשות הדבקות ראה בד או כל דבר אחר מיוחד והחליט לגזור אותו ולהשתמש בו לצרכיו זה הרי לא בכוונה אז למה אנחנו כועסים??ואולי אם ננבור אחורנית בזכרונות נגלה שגם אנחנו עשינו דבר שטותי זה או אחר?אני זוכרת בחיוך שכשהייתי בת 4 החלטתי ל"קשט"את הקיר הלבן בחדר השינה של ההורים לקחת את הבקבוק של השוקו והתחלתי להשפריץ -זה היה מאוד כייף לי,אבל אמא שלי כמעט התעלפה...
לפני שכועסים אולי כדאי שניקח נשימה ונכר במשהו שגם אנחנו עשינו כשהיינו ילדים

