שני, ITS_ME ושאר המקסימות.. - הריון ולידה

בנות יקרות שלי! לא הייתי כאן 4 חודשים..יקח לי קצת זמן להתעדכן במה שקורה..
לפני שאעדכן אתכן במה עבר עליי..אני רוצה לתת נשיקה ענקית לשני ולITS MEשחיפשו אותי ודאגו לי..
אז ככה: ב-25.12 ביום שישי, בעלי (מי שזוכרת- הוא משרת בקבע) חזר הביתה, והחלטנו לנסות "זירוז טבעי"..הייתי כבר 40+2 וחשבתי לעצמי שאם אני לא יולדת בקרוב, אני מנתחת את עצמי! חיכיתי וחיכיתי ולא ראיתי שום התקדמות. כבר חשבתי שאת ההמלצה לקיים יחסים כדי לזרז את הלידה, המציאו הגברים המסכנים של הנשים ההריוניות שחווים תקופת יובש רצינית..:)
בערב הלכנו להורים שלי לאכול ולחגוג לאבי יום הולדת 50. הרגשתי קצ כאבי גב, אבל לא משהו היסטרי. לאט לאט הכאבים התחזקו וחזרנו הביתה. בבית הכאבים נעשו תכופים יותר וחזקים יותר. בעלי הציע שנלך לבית החולים, אבל לי היו תוכניות אחרות: הכנתי לי כוס נס והתארגנתי לשינה. בכלל לא חשבתי שככה מרגישים צירים! כשהתחלתי להשמיע קולות של :"אוי", "אווצ'", "איה".. בעלי שבדרך כלל אדיש לגמרי אמר לי באסרטיביות: "נוסעים עכשיו לבית חולים!"..אני רק רציתי לישון, אבל הוא ממש התעקש. התחלנו נסיעה לקפלן. בדרך הוא התקשר למשפחות שלנו ואני כעסתי: למה להטריח סתם את המשפחות שיגיעו לבי"ח? כן..עדיין חשבתי שאלה "סתם" כאבי גב.
הגענו למיון יולדות, נבדקתי והמיילדת הודיעה לי: "יש לך צירים כל 2 דקות!, יש לך פתיחה! תוך שעתיים גג את יולדת!" ושלחה אותי להסתובב קצת במחלקה. הייתי בשוק, למרות שבדיעבד- מה ההלם? הייתי אחרי התאריך המשוער, מה חשבתיל לעצמי. שאלד בחודש עשירי?
הסתובבתי במחלקה ורק אז הבנתי שיש לי צירים. פתאום הכאבים שכולן דיברו עליהן התחילו להגיע..
הכניסו אותי לחדר לידה. המיילדת כל-כך התלהבה! איזה צירים! איזו פתיחה! את צ'יק צ'ק יולדת!
בשלב הזה, מרוב הכאבים, רציתי רק למות..צעקתי לאלוהים וגם למרדים שהיה בדיוק בחדר לידי: "המרדים! המרדים! תבוא קודם אליי!". מיותר לציין שזה לא קרה.
עד שהוא הגיע- זה נראה כמו נצח..אבל זה בטח לקח משהו כמו 3 דקות. התחלתי ללחוץ וללחוץ וכלום..בנתיים אני שומעת צרחות של תינוקות שמגיחים לעולם מכל מיני חדרים ומה איתי..?
עברו כמה שעות ואין התקדמות. בנתיים מיילדות ורופאים מתייעצים מעל הראש שלי מה לעשות. הוחלט על זירוז (למרות שהצירים שלי היו מצויינים). המשכתי לדחוף והמיילדת אומרת לי שרואים את הראש. אמא שלי הציצה והתחילה לבכות מהתרגשות. חשבתי שזהו- זה מגיע. אבל לא! הקטנצ'יק נתקע..לא לפה ולא לשם..
שוב נכנס רופא לחדר, בדק אותי ופתאום בבהילות מרים טלפון לחדר ניתוח: "תכינו לי חדר ניתוח עכשיו!". לא היה חדר ניתוח פנוי, אז הוא פשוט לקח אותי בבהילות לחדר ניתוח רגיל.. אני יודעת שסניטר אמור לקחת לחדר ניתוח, כשהרופא בכבודו ובעצמו מוביל אותך לשם- כנראה שמצבך לא מזהיר..
הגעתי לחדר ניתוח ולפני שידעתי איך קוראים לי ומה אני עושה שם, קשרו אותי ושמו לי מסכה על הפנים. נתנו לי מנת הרדמה טובה ושקעתי בשינה נעימה..אני יכולה להשבע שחלמתי על שווארמה.
חדר התאוששות, מחלקה, תינוקיה...יש כ"כ הרבה מה לספר וזה נהיה ממש ארוך אז אקצר: ביום שבת בערב (אחרי יממה שלמה) נולד לי תינוק במשקל 3770 ושמו בישראל ליאם.
הלידה נשמעת נוראית, אבל היא לא טראומתית עבורי. הקושי היה כשחזרנו הביתה והבנתי שאני זאת שאחראית לדבר הקטן הזה. עברתי חודשים לא קלים בכלל. הרבה רגשות מעורבים: עצב, אהבה, דאגה, כעס, אכזבה, ייאוש, אשמה, שמחה..מה לא..
רק עכשיו אני מתחילה להתאושש ולהבין את התפקיד החדש שקיבלתי.
כאמור, יש לי עוד הרבה לספר, אבל לאט לאט...
שיהיה לכולכן יום מקסים ושבוע נהדר,
טלי.