הילד המת שנכרח ונשרף למוות - תאמת מגיע לו - הריון ולידה

סוזאן היא סטודנטית בת 19, המתנדבת בחופשת הקיץ הראשונה שלה לחפירה ארכיאולוגית בעיר אנגלית קטנה טיפוסית. היא נוסעת לברוח מאהבה ראשונה נכזבת, לשכוח. מגי היא מנהלת החפירה, היא אשה קשה לסביבתה, ויותר מכך לעצמה. כל עולמה, לכאורה, אינו אלא החפירה הארכיאולוגית, הפרסום של הדו'ח, ההספק, התקציב. עד סוף הסיפור תתקרבנה שתי הנשים האחת אל השנייה. המפגש הממשי ביניהם יגיע, והקריאה בסיפור מלווה בסקרנות עזה, מה באמת יקרה בסוף, כיצד יווצר המפגש המהותי ביניהן, כיצד יוסרו המחיצות בין 'מנהלת חפירה' ו'מתנדבת', ויווצר קשר של ממש, גילוי אמיתי, היכרות משמעותית, שתעשה דבר בנפשן של הדמויות. הסיפור הוא לכאורה סיפור חניכה, סיפור התבגרות, סיפור שבו הולכת סוזאן ומוצאת את האישיות העצמית שלה, הולכת ומתגלה. סוזאן מתגלה, וגם מתעצבת, נוכח דמותה של מגי, נוכח כל מה שאין למגי. הניגוד ביניהן ברור למדי, אולי אפילו ברור מדי. סוף שנות העשרה, סוף שנות השלושים. גילה של מגי כפול משל סוזאן, היא כביכול באמצע החיים, ובמובן מסויים גם בסופם, אחריהם, אין לה חיים. כשהן מקצרות דרך אל אתר החפירה, חוצות יחד את הקתדרלה המקומית בשעת דמדומים (שעת דמדומים ממושכת, קיץ צפון אירופאי, צריך לזכור), חשה סוזאן, הסטודנטית, את המקום, את האוירה, את התחושה, את המרקם הייחודי של הגוונים, והאורות, והצללים, והריחות, וההרמוניה, והאחדות, והנבדלות של המרחב, האקלים הייחודי שהוא מייצר, ותוהה כיצד כל שכבות ההיסטוריה חוברות יחד לייצר את האחדות הזאת. מגי, מנהלת החפירה מעירה רק על חוסר ההבנה של החופר קודם במקום שלא תארך נכון את החלקים השונים. כלואה לחלוטין בשיח האקדמי בחולשותיו. לאט לאט מתבהרת לקורא, ולסוזאן, תמונה רחבה יותר. מגי היא גרושה, בן-זוגה עזב אותה, ונראה שמעולם לא התגברה על מה שאיבדה. גם היא, בסופו של דבר, בורחת אל החפירה הארכיאולוגית. אלא שמגי, מתסבר, קברה עצמה בחפירות הארכיאולוגיות, קברה את רגשותיה, קברה את יחסי האנוש, קברה הכל. סוזאן, לעומת זאת, חופרת בחפירה הזאת את עצמה, את אישיותה. לומדת מה ניתן לעשות עם העבר, עם השלדים בארון. יש לא מעט רגעים שהסיפור הוא קצת ברור מדי. הניגוד בין שתי הנשים, כמו גם הקשר הברור בין העיסוק הארכיאולוגי בעבר לבין שאלת ההתמודדות של האדם עם עברו, מעט בוטה מדי, מעט ישיר מדי, מעט מחוספס, כמו הרצאה שדנה על הנושא, ולא כמו סיפור חיים. ובכל זאת, בסופו של דבר, הסיפור עושה דבר, נשאר אחרי הקריאה, מעורר מחשבה, מחשבות. העלילה מתפתחת, כופים על מגי לקיים באתר יום פתוח לציבור הרחב, ודרך האירוע הזה אך מתחדד ההבדל בין מגי לסוזאן, אך גם מתהדקת הקרבה ביניהן. מגי כבר מכירה בכך שסוזאן אינה סתם מתנדבת, היא נערה אוהבת דעת, פתוחה לעולם, סקרנית, לומדת, יודעת יותר מן המתנדבים האחרים, בעוד הארכיאולוגים המקצועיים מקבלים חלקות להדריך בהן את המבקרים, והמתנדבים רק תפקידי סדר וארגון, סוזאן מקבלת את האולם בו התארגנה התצוגה הראשונית של הממצאים מן החפירה. מגי כושלת נוכח המוני האדם שמגיעים, היא אינה מסתדרת איתם, בני אדם הם לא בשבילה. סוזאן מלבלבת אל מול המבקרים, מדריכה בתשומת לב אנושית, מנהלת שיחה נוגעת ללב עם ילד המרותק לממצא הפופואלרי ביותר של החפירה – ממצא שדווקא סוזאן היא זאת שמצאה – שלד של תינוק שהוצא מבית הקברות של המנזר. מגי נוזפת בילד הנוגע בממצא, סוזאן קשובה לשאלותיו: כך נראה גם הראש שלי מבפנים? כך נראות גם האצבעות? כך אני אהיה כשאני אמות? כן, עונה לו סוזאן, כן, גם אני. דבר קרה. ילד גילה משהו על המוות, ועל החיים, נערה – אישה גילתה משהו על החיים. שלד של תינוק בבית הקברות של המנזר. הממצא שלקח את ליבם של האנשים. הממצא האמיתי ביותר. דימוי שנקשר יפה לפרטים של הסיפור, אך יש לו, בסופו של דבר, גם קיום שהוא רחב הרבה יותר מן הסיפור הזה, קיום אקזיסטנציאליסטי, ואל הקיום הזה מגיע הקורא מתוך הרהורים על הדמויות בסיפור, שהולכים ומתרחבים ונעשים להרהורים על האדם באשר הוא אדם. שלד של תינוק מצאה סוזאן בחפירה, ילד מת, אהבה ראשונה שמתה, האם היא תחפור כל חייה באהבה הראשונה שמתה? האם היא תישא לנצח בתוכה את השלד של התינוק המת? האם מגי היא אדם ששלד התינוק המת נשאר תמיד בתוכה? האם מגי היא עצמה שלד של תינוק מת? האם התינוק הוא הדבר המצוי עוד בסוזאן, ביכולת שלה לראות את הקתדרלה, ביכולת שלה לראות את האנשים, לראות את הילד שואל השאלות, מת ולא ישוב עוד אל מגי? האם ימות התינוק שבמגי, ויוותר ממנו רק שלד, שלד מעיק, מציק? האם שייך השלד לאחת הנזירות? כיצד נולד? כיצד מת? כמה שלדים של תינוקות מתים נמצאים בכל אחד מאיתנו? תינוקות שמתו, בין היתר, כי נולדו לנו במנזר, נולדו לנו בניגוד לכללים אלו או אחרים שהחלנו על עצמנו, שקיבלנו על עצמנו, שסגרנו את עצמנו בתוכם, סגירות שיש בהן התנגדות לחיים, והחיים מתפרצים, מפכים התינוק נולד במנזר, אך התינוק גם מת, הילד הקטן שהקשבנו לו לרגע, שראינו בו את עצמנו, שמצאנו בו דבר. מה נעשה עתה בתינוק המת? האם נמשיך להחזיק בו? כיצד חיים עם שלד של תינוק מת?