נשמה קטנה שלי,
אני יושבת וכותבת מבעד לדמעות.
לפני כעשרה חודשים, כשגילינו את המצב, לא היססתי לרגע, הגעתי לראותך.
לא אשכח את מהמבט שלך, מבט חזק, מבט חכם, מבט סובל...
התראינו בימים טובים ובימים טובים פחות. יום צחקת ושיחקת, יום בכית והתייפחת.
ליד מיטתך ישבה במסירות המלאכית הפרטית שלך, מלאכית חזקה, מלאת מוטיבציה, שרק רוצה שתחייה, שעושה הכל, מקריבה הכל, מוותרת על עצמה לחלוטין, רק שתחייה.
אתמול כשראיתי אותך, ידעתי שעליי להפרד, הבטת בנו במבט מפוחד וכל כך עייף, ביקשת ממנה מבעד לעינייך שתיתן לך ללכת, שתיתן לך לנוח...
בעוד כמה שעות נלווה אותך בדרכך האחרונה, למנוחת עולמים, ואני מתפללת שהמלאכים שימרו אותך מכל משמר שיהיהי לך טוב, ששם תקבל את כל הצעצועים שלא הספקת לשחק בהם, את כל ימי ההולדת שלא הספקת לחגוג, את כל הימים בגן, ימים של גשם, ימים של שמש, נדנדות ומקפצות, כי ילד יפה- מגיע לך הכל, מגיע לך שיהיה לך טוב!
במילותיי האחרונות אלייך, אבקש בקשה מכל הלב! שמור על אימא מלמעלה, שצמור על המלאכית שלך, תן לה את היכולת להבין ולקבל, להתחזק ולגדול מבין ההריסות, שלח לה כוחות, כי בלעדייך- לא נותר בה שום כח...
אהוב קטן, שמעתי ביקורות, שמעתי תלונות, אני רק רוצה שתידע, אני לא מצטערת לרגע על כל מה שעשיתי, אני לא מצטערת לשניה על שהכרתי ואהבתי אותך, גם תמורת המחיר הכבד שאני משלמת היום- הכאב החזק שבלב!
אני נפרדת- פשוט כי אין לי המון ברירות, ולא יכול להיות סיום הולם למכתב שכזה, נוח בשלום, ודע- לנצח תישאר בליבי!
"...אם פעם אראה אתכם לרגע נעצבים,
בכל כוחי אדאג שתהיו שוב מאושרים.
ליבי מונח בידכם, אתם רק צריכים לקחת,
מקצה עולם אגיע להיות איתכם ביחד..."