סיפור הלידה שלי מלפני-3 חודשים...28 שעות... - הריון ולידה

ביום חמישי ה-12 במרץ התחלתי לשלשל בצורה מוזרה... התקשרתי לאחותי שהיא רופאה ואחותי אמרה לי שעליה עד שבת אני כבר בחדר לידה... אמרתי לה שהיא הגזימה, למה אני כולה בשבוע 37 ומה הסיכוי שזה יקרה?
כל ההיריון התפללתי לקב"ה וביקשתי ממנו שאני אלד בתחילת שבוע 38 שזה יוצא ב' ניסן... ממש ביקשתי לפני פסח...
שבת היינו אצל ההורים שלי ואמא שלי סיפרה בערב שבת בדיוק על הלידות שלה שזה התחיל בירידת מים וכו'...
ודיברנו על הלידה שלי הקרבה וכולם התרגשו, העניין שלאף אחד לא היה מושג שבאותו לילה ממש תהיה לי ירידת מים, סתם ככה פתאומית בלי התראה מוקדמת...
כל הלילה היו לי כאבי גב מוזרים... כמו כאבי מחזור כבר חשבתי להעיר את בעלי כי ממש הציקו לי הכאבים אבל הם לא היו משמעותים מספיק...
ופתאם ב-5 וחצי בערך אני שומעת מן פקיעה של מים ואני מתעלמת ומנסה שוב לישון ואז פשוט התחילו לזרום לי נהרות נהרות של מים והבנתי שזהו זה אחותי חכמה מדי... הערתי את בעלי וגם את אמא שלי שהייתה היסטרית והטיסה אותי לבית חולים עם בעלי... כל הדרך הייתי באורות... אמרתי לו, אתה רואה? ה' שמע לתפילותיי ללדת לפני פסח ולבוא עם ירידת מים בלי צירים!!! אלה היו התפילות שלי ואני לא צוחקת... באמת...
הגענו לבית חולים חיברו אותי למוניטור והפלאופלא היו צירים רבים... רק הבעיה שלא הרגשתי כלום חוץ מאותם כאבי גב מציקים מהלילה... חיכיתי כבר שיבדקו לי פתיחה ויגידו לי שאני ב-5 וישלחו אותי לחדר לידה וישמיו לי אפידורל והכל יגמר תוך 3-4 שעות כמו לאחיות שלי...
בודקים לי פתיחה... אין כלום! לא פתיחה ולא מחיקה.... איזה באסה!!!
לא נורא אני מחכה לרופא שיראה אותי הוא בודק אותי אחרי שעה וחצי בערך ואומר שיש פתיחה של חצי ס"מ ומחיקה של 80, הוא מתחיל להסביר שאני בינתיים אתאשפז במחלקה ויבדקו עם יתפתחו צירים ויתקדם משו ואם לא אז עד מחר יתנו לי פיטוצין... אנלא מרגישה אפילו כבר לא כאבי גב, מקבלים אותי במחלקה... משעמם לי... אני אומרת לבעלי בוא נטייל... אנחנו מטיילים עולים במדרגות... ואז זה מתחיל צירים קצת יותר חזקים מהבוקר אבל לא רציניים מספיק ואז זה מגיע הצירים שלא דמיינתי שיהיו... אני מרגישה משקולת על הגב שלי ושהיא דוחפת אותי לקיר... ואני מתחילה לעשות קולות מכאבים וצועקת לאלוקים תציל אותי... בעלי קורא לרופא שאומר שהפתיחה היא של 1 1 וחצי... ואני צורחת שאני רוצה אפידורל.... ולא שום טשטוש!!! אין סיכוי!!! מחכים עוד קצת איתי... ואני צועקת לאלוקים הפעם חזק יותר... ושוב אחרי שעתיים בודקים פתיחה והפעם אני עם 2 וחצי הוא מוריד אתי לחדר לילדה ואני מברכת אותו ואת אמא שלו ואת כל המשפחה שלו כי הוא שולח אותי לאפידורל!!! ואני מגיעה לחדר לידה.. ומסדרים לי מילדת מקסימה!!! והפעם הצירים הם כל דקה... ואני צורחתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת כמו שבחיים לא צרחתי.. ואני אומרת לקב"ה , אלוקים אני יעשה הכל, בעצם לא... ובעלי לא מפסיק לצחוק ממני ואני צורחת עליו, מה מצחיק אותך? שיביאו לי כבר אפידורל!!!!!!! אני מתחננת והמיילדת מודאגת חושבת שאני בפתיחה של 10 והיא אומרת שזה מסוכן לתת בפתיחה כזאת ושאני אתן לה לבדוק אותי, ואני צורחת אין סיכוי שאני יולדת בלי אפידורל, אין פשוט סיכוי שבעולם!!! והיא בודקת והיא בשוק- אני רק בפתיחה של 3 ויש לי צירים תכופים של פתיחה של 10....
והיא קוראת למרדים ואני מברכת אותו ואת אמא שלו ואת כל משפחתו....
והאפידורל משפיע על חצי גוף לגמרי ועל חצי שני פחות... ואני מתחננת שיסדרו לי ת'אפידורל ואני רועדת מפחד... שאני ארגיש את הלידה...
ואחותי מגיעה והמילדת מספרת לה שאני מצחיקה פה את כל הרופאים ואני יכולה להיות שחקנית בקאמרי...
ואני אומרת לה תלחצי תלחצי שיצא עוד אפידורל...
והיא הולכת מחוייכת, גם אותה הצלחתי לשעשע...
והמיילדת מתחלפת, גם מתוקה לאללה... והיא בודקת אותי ומבקשת שאישן ואצבור כוחות... ומרוב לחץ שאני ארגיש את הלידה אנלא נרדמת, אני מתחילה להקיא ומבקשת מבעלי שיביא לי קולה... בא לי קולה קרה.... בבקשה תביא לי.. אבל אסור המיילדות צוחקות עדיף שלא... הוא מביא לי מים מתוקים... ועובר זמן כל הלילה אני ברעד והבוקר מגיע ועדיין לא ילדתי וכל שניה מתקשרים ומשגעים אותנו וב-6 בבוקר אני בפתיחה של 9!!!! ב"ה......... והזמן עובר ועובר ומגיע 9 וחצי ואז אני מתחילה להרגיש כאבי תופת שכאילו תקוע לי טנק ב...
,ואני צורחת והמיילדת באה ורואה דימום וקוראת דחוף לרופא ואני צורחת מה קרה לילד שלי מה יש לו? והם אומרים כלום תירגעי. ואני לא מאמינה...מה קרה לו? יש לך דימום קצת מאסיבי ואנחנו רוצים לברר מאיפה זה בא... הרופא בא ואני צורחת לו מה יש לילד שלי? אל תדאגי... תלחצי, כבר שעה אומרים לי ללחוץ ולא יוצא כלום...
תציל אותי!!!! אלוקים תציל אותי!!! ומגיעה סטאז'רית ועוד סטאז'ר ופתאם אני מרגישה שכל המחלקה עלי... וכבר אחד עשרה ואני צורחת לרופא תוציא אותו ממני תמשכו אותו כבר אנלא יכולה.... אנלא מסוגלת.. מצדי תעשו לי ואקום , רק תוציאו אותו בבקשה..הרופא מנסה להסיח את דעתי ושואל מה אני לומדת מה אני עושה....האפידורל הזה שקרן אני מרגישה הכל... אמרו לי שעם אפידול לא מרגישים... ואני דוחפת וכל שניה אומרים עוד רגע הוא בחוץ, וכל דחיפה שלי אני צורחת נו הוא יצא? והם אומרים שעדיין לא.. אבל אני מרגישה ת'ראש שלו מותח לי את הגוף... תמשכו תמשכו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ואת בעלי אני מעיפה החוצה כי העצות שלו רק מעלות לי את הקריזה ולרופאים אני אומרת שלא ידאגו כי בד"כ אני אוהבת אותו...
והפעם אני רואה בדחיפה האחרונה שני אורות כתומים.. כשאני עוצמת עינים..... מן משו לא מפה... ואני מרגישה את הקב"ה איתי... הראש יצא!!! ואז גם כל הגוף... הוא צורח כבר בהתחלה והם שמים אותו עלי... ואני מחבקת ומנשקת אותו ואומרת לו כמה חיכיתי לך.. אין לך מושג כמה?! אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך!!!! ותופרים אותי כי הוא קרע אותי לגזרים וגם עשו לי חתכים... אבל הכל מתגמד שאני רואה את הג'ינג'י שנולד לי שהתפללתי עליו וחיכיתי לו שנתיים פלוס... הוא הגיח לעולם... כמו שהתפללתי ככה קיבלתי... (רק חבל שעל התפרים לא התפללתי)
וללולי שלי קוראים אמציה...