שימרו נא על התמימות - הריון ולידה

לאחרונה, לאור כל הדברים שקרו לנו לאחרונה, אני מרבה לחשוב על ההריון הקודם ולהשוות אותו לאשליית ההריון שחוויותי בשבועות האחרונים.
אני לא מדברת על כל הסימנים שהיו צריכים להדליק או לא להדליק לי נורה אדומה: לא הבטא הנמוכה יחסית, לא ההיחלשותן ההדרגתית של התופעות המטרידות של תחילת הריון, לא על זה... לא על ההבדלים הפיזיולוגיים...
אני מדברת על השוני האדיר במצב הנפשי בין התקופות: לפני ארבע שנים, כשגיליתי בהפתעה מוחלטת (כמה חודשים לפני יום החתונה) שאני בהריון הייתי פשוט תמימה.
לא ידעתי על הדברים הרעים שהיו עשויים לקרות לי או לעובר. ברגע שראיתי את שני הפסים בבדיקת הריון שעשיתי בלילה ההוא (שהיה אגב עתיר באלכוהול, סיגריות ומה לא) לפני ארבע שנים הייתי בטוחה שהנה עוד כמה חודשים יהיה לי תינוק.
הייתי שמחה, אופטימית, המשכתי לרקוד, לעבוד, לצחוק, לצאת, לשתות (קצת פחות אמנם, אבל בכל זאת) ולא חששתי מכלום.
הפעם, למרות שזה היה כל כך קצר זה היה שונה לגמרי. התשובה החיובית הגיעה אחרי תקופה ארוכה ומייגעת ולצד השמחה הרבה, היא עוררה פחד אדיר מכל הדברים הרעים שיכולים לקרות. הפסקתי להתעמל, הפסקתי לאכול את הדברים שאני רגילה ועברתי לאכול אוכל בריא ומסודר, הקפדתי ללכת לישון בשעות קבועות, וויתרתי על יציאות והשתללויות עם הבן שלי בגינה מחשש שמשהו ישתבש. אפילו וויתרנו על יחסי מין (בעקבות החשש המשותף לשנינו).
ושלשום למרות הכל גיליתי שכל מאמצי היו לשווא. שיניתי את אורח חיי באופן כל כך דרסטי, עשיתי את ההכי טוב שיכולתי ולא הצלחתי להציל את ההריון.
ואני שואלת את עצמי מה אני מאחלת לכל אותן הבנות שמסביבי שעדיין לא לגמו מן המציאות המרה הזו? אני מאחלת להן תמימות! תמימות שהייתה לי לפני ארבע שנים שאפשרה לי להמשיך בחיי, להנות מהם כמו שנהניתי לפני שגיליתי שאני בהריון ועד כפול מכך, תמימות שמנעה ממני מלהפוך לכל כך אובססיבית ופחדנית... תמימות שאפשרה לי להנות מהמצב החדש ולא לפחד ממנו...
מחר אנחנו נפגשים כמו בכל יום שישי לארוחת ערב עם כל המשפחה. התמימות של גיסותיי הפכה עבורי לאחד הנכסים היקרים ביותר והראויים ביותר לשמירה..
שימרו נא על התמימות...

אוהבת אתכן מכל הלב, תודה שאתן כאן תמיד...