האמת אני הייתי ממש רעה עם הבן שלי מאז שהוא נולד: העברתי אותו לחדר ולמיטה משלו כשהוא היה בקושי בן שבוע

. אבל הוא התרגל לזה מלכתחילה ולכן בעיית ההשכבה (על אמת ולא משפט התנגדות פה ושם) לא הייתה לנו בכלל.
אני זוכרת שכשהחלטתי להעביר אותו לחדר נפרד בעלי היה המום מהאומץ וקור הרוח שלי אבל הוא לא התערב אז והיום הוא ממש מודה לי.
מדי פעם צצות התנגדויות שונות. אבל תמיד תמיד ההתנהגות שלי היתה זהה וכנראה שהבן שלי נהיה כל כך משועמם מזה שאני לא מגוונת שעם הזמן הוא הפסיק לנסות

.
דבר ראשון מאז ומתמיד הקפדתי על שגרה קבועה: מקלחת, בקבוק/ארוחת ערב, סיפור/שיר/סתם נוכחות שלי בחדר (תלוי בגיל) ואז הייתי יוצאת מן החדר. הלילה הגיע.
אם הייתה התנגדות, דבר ראשון הייתי מוודא שלא חסר לו כלום וששום דבר לא מפריע: לא רעב, צמא, רטוב, חם וכדומה. אם הכל בסדר הייתי מפעילה את מנגנון ההתעלמות מן הבכי ומדי כמה זמן נכנסת לחדר מלטפת קצת, אומרת בשקט וברוגע "עכשיו לילה, הגיע הזמן לישון, כולם ישנים, אבא ישן, אמא ישנה, הדובי ישן וכו'" (בשקט בקשט כמו סיפור או שיר ערש) ויוצאת.
אם הוא המשיך לבכות, אז הייתי חוזרת אחרי כמה דקות וחוזרת מהתחלה על המנטרה.
מה שכן, כמובן בימים בהם הוא היה חולה הכלל הזה של להירדם לבד במיטב שלו היה מתבטל. כי כמה שלא הייתי מוכנה לוותר על הנוחות שלי (בקשר להשכבת לילה ולשינה) ככה גם לא הסכמתי להוסיף לו סבל כשהוא חולה.
לפי דעתי אפשר לא להסכים עם חלק מהשיטות של ה"לוחשת" אבל עקביות, שגרה וסבלנות - אי אפשר להתווכח עם זה..
שיהיה בהצלחה לך ולמלאך הקטן שלך!