גרידה - לא מה שחשבתי - הריון ולידה

אז אתמול עברתי גרידה. האמת כמה שהייתי גיבורה, ברגע שגעתי לשם וקיבלתי את החלוק הסקסי הזה שנסגר בגב, את הכובע והגרביים המוזרות האלה של חדרי ניתוח - השתפנתי...
בחיים שלי לא עברתי ניתוח, לא ראיתי חדר ניתוח מקרוב וככל שהזמן עבר הפחד גבר. כבר ראיתי את עצמי רצה במסדרון החוצה, קורעת תוך כדי מעלי את החלוק המלחיץ הזה בצבע ירוק (ולא אכפת לי שכולם יראו את מה שיש מתחת רק שלא יתקרבו אליי עם כל הדברים המפחידים האלה שיש להם שם בחדר ניתוח).
ואז נכנס לחדר ההמתנה בחור נמוך קומה, חביב למראה והציג את עצמו כדר' איתן מרדכי. הוא סיפר בפרוטרוט על התהליך, הסביר שהסיכונים מינמליים, התהליך קצר (3-5 דקות בלבד), תופעות לוואי נדירות ביותר ושבסוף מקבלים תה ופרוסת עוגה (מיותר לציין שאחרי צום מלא של 8 שעות, פרוסת העוגה המסכנה הכריעה אותי ולכן נשארתי ). הוא ענה בסבלנות מדהימה עם חיוך מרגיע על כל השאלות שנשאלו, איחל לכולן בהצלחה ויצא... אנחנו נשארנו בחדר ההמתנה.
התהליך עצמו היה קצר ביותר. אני זוכרת שנשכבתי על המיטה, הכניסו לי את העירוי וברגע שדר' מרדכי נכנס לחדר הניתוח קיבלתי את זריקת ההרדמה. באותו הרגע ממש הרגשתי סחרחורת קלה (ממש מין סוטול נחמד כזה) ורק הספקתי להגיד "יואו, איזה כיף! לילה טוב..." וזהו. כאילו מישהו הוריד לי את המתג: נרדמתי.
כשהתעוררתי, אני זוכרת שחשבתי לעצמי "איזו שינה טובה". חצי דקה אחרי שפקחתי את העיניים נכנסה אליי אחות, עזרה לי להתיישב, הסבירה לי שאני כבר בהתאוששות והציעה לי אופטלגין (כי ברור שזה התחיל לכאוב). אחרי חמש דקות בערך, באמת קיבלתי תה עם עוגה (בחיים לא חשבתי שלפרוסת עוגת שיש הכי פשוטה יכול להיות טעם אלוהי שכזה) ואחרי עוד עשר-חמש עשרה דקות כבר פגשתי את בעלי המקסים שהמתין לי בחוץ.
זהו אני בבית, עבר ברוך השם הכי קל שבעולם, לא מסובך כמו שחשבתי, לא כואב בכלל ובאמת באמת שונה לגמרי ממה שחשבתי...
כמובן שאני לא מאחלת לאף אחת לבדוק את זה באופן אישי, אבל זה לא בגלל הקושי הפיזיולוגי אלא בגלל המשבר הנפשי בו כרוכה ההכרה בעובדה שההריון לא מתפתח. אבל אם זה המצב, באמת אל חשש - שיננית זה יותר כואב ויותר ארוך .