אני אמא אני אמא אני אמא!!!!! - הריון ולידה

בדיוק חזרנו הביתה ואני מפרגנת לעצמי כמה דקות לעדכן ולספר לכן את סיפור הלידה שלי התגעגעתי אליכן

קודם כל ולפני הכל - הייתה לי חווית לידה מדהימה! כל מה שפחדתי וחששתי ממנו - הכל שטויות. הצוות באיכילוב היה מופלא פשוט, יחס כל כך מקצועי וחם לא חלמתי לקבל. אין מילים על כמה שאני מרוצה מזה בחרתי ללדת שם.

אז ביום שישי הגענו לבית החולים לזירוז, ומאחר והייתה קצת הפחתה בתנועות העוברית החליטו לאשפז אותי מיד ולהתחיל בזירוז. בשעה 15:00 נכנסתי לחדר לידה, ובשעה 16:30 התחילו להזריק פיטוצין. זה התחיל לעבוד לא רע, והגעתי לפתיחה של 4 אך צוואר הרחם היה עדיין אחורי ולא מחוק. לאט לאט התחילו הצירים, ובהתחלה בהחלט היו נסבלים. כל פעם שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל ואני החלטתי להיות גיבורה ולנסות להחזיק בלי עד פתיחה לפחות של 6 מאותו רגע שהגעתי לפתיחה של 4 ועד למחרת בבוקר - יום שבת, בשעה 10:00 - הייתי באותה הפתיחה. מה שכן, באמצע הלילה הצירים החלו להתחזק ולהגיע בתדירות מטורפת, ופשוט התפתלתי מכאבים עד חמש בבוקר ואז קראתי למיילדת ואמרתי לה שהגבורה שלי הסתיימה ואני רוצה את הסמים החוקיים שלי בבקשה

חששתי מאוד מהזריקה של האפידורל, בכל זאת מקום רגיש, אך הכאבים כבר היו כל כך חזקים שלא היה אכפת לי אם היו עוקרים לי יד . הרופא המרדים היה מקסים והמיילדת החזיקה לי את היד וליטפה לי את הראש ותוך רבע שעה פשוט הייתי בעולם אחר ומופלא - עולם ה- happyדורל
לא הרגשתי כלום מאותו רגע, זה היה פשוט מוזר ומבורך, אפילו הצלחתי לישון קצת. בשעה 10:00 בבוקר הרופא הודיע לי שאם לא אצליח להתקדם יש מצב לקיסרי, ואז החליט לפקוע לי את מי השפיר כדי לזרז את הלידה. הוא חפר וחפר עם המסרגה (ולי לא היה אכפת, אפידורל מבורך!!!) ואז הוא מביט בי במבט מוזר. "מה קרה עכשיו?" שאלתי בעייפות. "חוץ מזה שאין לך מי שפיר, הכל בסדר..." מסתבר שמי השפיר שלי פקעו להם מתישהו במהלך הלילה או הבוקר ולא הרגשתי בכלל. לאחר כמה דקות המיילדת בדקה לי את הפתיחה ופתאום נס - 5!!! זו הייתה המיילדת השלישית שהכרתי, והיא אמרה לי בחיוך שאותי היא תיילד עוד לפני שהמשמאת שלה מסתיימת. שעה וחצי לאחר מכן כבר הייתי בפתיחה של 7ף ובשעה 13:00 כבר הייתי מוכנה ומזומנה. בשלב הזה הדבר היחידי שהרגשתי היה מעט לחץ של צירי הלחץ - ולא יותר. בעלי היה בשוק שלא צרחתי עליו, לא קיללתי אותו ולא שברתי לו שום איבר בגוף
לאחר זירוז של יום שלם כמעט, הלידה נמשכה 10 דקות בערך, לא כאב לי בכלל וחוץ מללחוץ לא היה שום דבר יוצא דופן... הייתי בהלם כפתאום שמים לי תינוקת סגולה ומצווחת על הבטן, ובאותו רגע הציף אותי אושר מטורף ואהבה שאי אפשר לתאר לתינוקת הקטנטנה הזו. 3400 של מושלמות, אנחנו מאוהבים.
מסתבר שלמרות הירכיים שלי אני צרה, וכמובן שהמיילדת נאלצה לחתוך. אגב - גם את זה לא הרגשתי והודות לאפידורל, הרופאה תופרת אותי ואני צוחקת איתה שעכשיו הייתי מוכנה ללדת עוד איזה 3-4 ילדים ככה ובינתיים בעלי מחזיק את התינוקת בידיים ואני רק רוצה כבר לחבק אותה.

המלונית באיכילוב שווה כל אגורה, היה כיף והצוות של התינוקיה פשוט מדהים. אז לסיכום (כתבתי הרבה, מה?) כל הפחדים והדאגות שלי היו לשווא, אפילו מישהי עם סף כאב נמוך כמו שלי עברה את זה בגדול. אמנם היה זירוז ארוך ונראה היה שזה לא מסתיים אך הכל שווה את זה. מבט אחד של הבובה הקטנה שלי והכל נשכח. התפרים מציקים, אבל בהחלט נסבל.

טוב, הולכת להסניף את נופרי שלי