יפית היפה והמתוקה שלי

,
אני מתנצלת - סליחה.
יתכן שהייתי מעט "קשה", ושפטתי במקום בו אין לשפוט.
דווקא אני מכולן - לצערי, איני מכירה את הסיפור שמונע או מנע ממך מלנקוט בצעדים המתבקשים במקרה זה.
אבל אני מאמינה לך בלב שלם שהסיפור שעליו את מדברת הוא לא קל - ובוודאי שיש דברים בגו, ודרושה לך עכשיו התארגנות מיוחדת כדי לגשת למשטרה עם הסיפור על הגן.
ועל ההתארגנות המיוחדת שאת עושה, ועל האומץ שגייסת - אני מעריכה אותך מאד, דווקא בגלל שהצעד הזה אינו מובן מאליו עבורך.
יפית, אני מאמינה שהילדים נמצאים במקום הראשון. חלק מהיותנו בתפקיד ה"מבוגר האחראי" - בין אם כאימהות או כמטפלות או כמחנכות או כגננות או כמורות - הוא לשים פעמים רבות את עצמנו וצרכינו בצד - ולהיות שם בראש ובראשונה עבור הילדים.
איני טוענת, חלילה, ל"ויתור עצמי" - ואני הראשונה להטיף לאימהות על הגשמה, פיתוח ומימוש עצמי בכל שלב שהוא, של האימהות. אני גם טוענת שבהחלט ניתן לעשות את זה יחד ואפילו בהרמוניה - את המימוש העצמי יחד עם האימהות.
אני כן טוענת, שאם ניקח את המקרה שהבאת כדוגמה - הרי שהוא מקרה קלאסי שבו עלינו לשים את עצמנו בצד - ולדאוג בראש ובראשונה לילדים.
מדוע?
כי לילדים שנמצאים בתוך הסיפור הנורא הזה, חסרים משאבים מרכזיים להתמודדות עם המצב, משאבים מרכזיים - שעם כל הצער והכאב על מה שאת עברת - הם עמדו לרשותך בהתמודדותך - משום היותך אדם מבוגר.
המשאבים המרכזיים שעליהם אני מדברת הם: סבלנות, יכולת הכלה, יכולת דחיית סיפוקים, ראייה למרחוק, הבנה של מושגי זמן ומקום (באיזשהו שלב - את הבנת שהסיוט יסתיים מתישהו, ולא ימשך לנצח...), יכולת להתחבר לאחר על מנת לחפש ולמצוא תמיכה, חיפוש דרכי פתרון למצב, הבנה ש"אפשר לצאת מזה"... ועוד ועוד.
הילדים, החווים התעללות נוראה שכזו בגן שבו הם מבקרים, חסרים את המשאבים והיכולות הרגשיות-נפשיות-קוגניטיביות הללו.
ילדים פעוטים שחווים התעללות, נוטים לייחס את האשמה לעצמם (פשוט לומר לעצמם - ומאד מאד יתכן שזה גם מה שהם שומעים מהצוות שסביבם - שהם אשמים במה שקורה להם, כי הם "ילדים רעים"). הם גם נוטים ללקות ב"חוסר אונים" ולהתייאש מחיפוש פתרון. בשל ייחוס האשמה לעצמם, הם גם לא יחפשו מבוגר אחר כדי להישען עליו - כי כבר אמרו להם שהם "ילדים רעים"... יכולת ההכלה שלהם מוגבלת - דבר שעלול ליצור פתולוגיה נפשית לאורך זמן ושנים, גם לאחר שהכל יסתיים (לטובה, כולי תקווה

).
וזה רק חלק קטן...
אז את מבינה, במקרה כזה - אין לנו את הפריווילגיה להתלבט. כי יש מישהו אחר, שחסר את היכולות שלנו של התמודדות מיטבית - והוא נמצא בצרה.
אני שמחה שאת הולכת ביום א'.
אנא עדכני אותנו. כולנו מחכות לשמוע מה היה בתחנת המשטרה.
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T