סיפור הלידה של מיס מסי ושלי. - הריון ולידה

אתחיל מהסוף.
היום, 3 שבועות אחרי אני יכולה לומר בפה מלא. היה שווה כלכך.
היא מושלמת .
אני יכולה לבהות בה שעות.
אני מאוהבת ברמות שמתהפכת לי הבטן מגעגוע ואהבה חסרת גבולות.

הבטחתי שאספר את סיפור הלידה שלי.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב פה, לאלו שכן יחליטו לקרא אותו,
הוא להפנים שכל לידה – שונה מחברתה.
כל תהליך הוא אישי. פרטי. שונה. ומיוחד .
ומה שאני הכי ממליצה – בסופו של דבר...
לכו עם תחושת הבטן שלכן!!!
אני מאמינה שאם הייתי הולכת עם שלי מלכתחילה – הכל היה נראה אחרת.
אבל...

היתה לי סוכרת הריון. מאוזנת. ללא סיבוכים . ללא בעיות. הכל היה מדוגם.
תאריך הלידה שלי היה מיועד ל26 ביולי. טו באב.
כמה שמחתי. כמה סימבולי. ילדת האהבה שלנו..

ביום ראשון זומנתי לבלינסון למעקב במחלקת סיכון עובר לראות שהסוכרת בסדר.
וכן..הכל היה ניפלא.
היתה לי בטן גדולה. קיטרתי כמנהגי.. היה לי חם ( נו יולי..מה לעשות) אבל הכל היה דבש.
נכנסתי לרופא. שמחה שהכל תקין ואז הוא מיידע אותי שהיות ואני אוטוטו בשבוע 38 ביום ראשון הבא :”את מתאשפזת".
אבל למה?- הכל בסדר איתי
הכל באמת היה בסדר.
אבל בבלינסון, כשמגיע שבוע 38 ואישה היא סוכרתית( סוכרת הריון – לא חלילה אני סובלת מזה)
מאשפזים וגורמים ללידה!
בכיתי.
ניסיתי להסביר לו שטו באב..
וילדת אהבה
אבל הוא ביטל את הרומנטיקה שלי ואמר שהוא בעד אמא ותינוק חיים.
בכיתי עוד יותר.
שבוע שלם דיברתי אליה
אמרתי לה שיש שינויים בתוכניות
שלא צריך לחכות יותר
שתצא עכשיו!
התחלתי למצא לה תאריכים מגניבים. לשכנע אותה להקדים.
7-7-10
10-7-10
אבל מה לעשות שאחרי שהריון שלם אני משגעת לילדה ת'שכל על טו באב- חג אהבה.. חג אהבה..שום תאריך אחר אינו אטרקטיבי עבורה.
יום ראשון הגיע.
נסענו לבלינסון.
ניפרדתי מהכלבה שלנו.
הסברתי לה שאנחנו נוסעים 2 כדי לחזור 3.
שגג יומיים ואמא בבית.
ובאמת האמנתי שכך יהיה.
שאם כל ההריון אנחנו קוראים לה " מיס מסי" היא "תבקיע" במונדיאל ( הוא שודר באותו יום- בערב).
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.
הוזמנו ל9 בבוקר.
התקבלנו ב3 בצהריים.
רופא נחמד תשאל אותי ושם לי "ברז" ביד.
ברז זה מונח של רופאים למן "USB” כזה שממנו קל לקחת דם או לחלופין לחבר עירוי.
שאלתי אם זה כואב. אמר שכן.קצת.
ובאמת כאב. קצת.
לקח לי דם וחיכינו..
ב18:00 בא אותו רופא וסיפר לי שאנחנו מתחילים בטיפול השראת לידה.
טבליות זירוז שמוחדרות לטוטה ואמורות לייצר צירים שאמורים ליצר לידה.
מותר לתת טבליה 1 כל 8 שעות ואחרי מתן הטבליה אסור לרדת מהמיטה 40 ד'. אה כן. כל ה40 ד' – מחוברים למוניטור.
מותר לתת גג 5 טבליות, ואם לא עוזר... עוברים לשיטה אחרת.
טבליה ראשונה יצאאה לדרך.
הכניס. היה עדין. עבר בסדר.
בניתי על מסי במונדיאל. איך אני ורוי יושבים בחדר לידה ואני צועקת לו :”שעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעררררררררררר" והופלה.. הנסיכה בחוץ.
כן..
טבליה 1..
טבליה 2..
טבליה 3...
משמרות חולפות..גם הימים... אני כבר מכירה את כל הצוות הרפואי. את מספר הבלטות בריצפה.
אבל מיס מסי בפנים. ואין פתיחה ואין כלום ונגמר המונדיאל וכבר היום ה3 ולא קורה כלום . ואז באה רופאה חמודה והחליטה שהיא עושה לי " סטריפינג"
בנות- זה הזמן לומר לכן – DONT!!!!!-
סטריפינג היא פעולה של החדרת היד לנרתיק במטרה להרחיב את ראש צוואר הרחם. הפעולה קצרה אך מאווווווווווווד כואבת.רוב הרופאים נוטים לא להתריע על כך, ועוגמת הנפש – אין לה קץ!
זאת ידעתי רק אחרי שהיא עשתה זאת.
בכיתי נורא. כאב לי. הייתי בלילה של היום ה3. הרגשתי שכל הידיים של כל צוות בלינסון היה בתוכי.
בלילה הלכתי להשתין וגוש דם רירי ( הפקק!!!) ירד לי.
שמחתי.
הייתי בטוחה שזו ההתחלה של הסוף. עכשיו נעוף מפה.
טבליה 4...
טבליה 5...

וכלום!!!!!!!!!!!!!!
האופציות היו בלון/פיטוצין.
בלון נשלל ישר. אל תשאלו אותי למה
והוחלט שנותנים לי פיטוצין+אפידורל.
הברז שהחדיר לי הרופא ביום הראשון היה זקוק להחלפה
והיה צורך לשים לי עוד אחד ביד השניה, רגע לפני הירידה לחדר הלידה.
לא האמנתי שזה קורה לי . לפחות יוצאים מהמחלקה הארורה הזו ומקבלים אפידורללללללללל

יששששששששש
אפידורל.
כמה חיכיתי להגיד כןןןןןןןןןןןן אפידורל!!! תביאו לי !!!
4 וחצי ימים לאחר שכיבה ממושכת במחלקת הריון בסיכון ( הסיכון ויחידי היה שאני ארצח איזה רופא שם) אחרי כל הטבליות ומליון בדיקות ..אני מובלת אחר כבוד לחדר הלידה.
גבירותי וגבירותי.
אם חשבתן שהסיוט היה מאחורי...
פה הוא רק החל..
ניכנסתי לחדר לידה.
כולן נורא נחמדות
חדר כמו בסיור לידה..
הלב דופק מהתרגשות
אוטוטו אני אחרי.
ואז,
מגיע הרופא המרדים כדי לתת לי את האפידורל המיוחל.
אבל
הוא לא מצליח להחדיר אותו
זריקת הטישטוש הקודמת לאפידורל, לא נכנסה למקום הנכון..
והאפידורל כאב לי תופת.. מה עוד, שלא עבד..
המרדים עוצר ומנסה פעם שניה
שוב טשטוש
שוב אפידורל
שוב כשל ולא הכניס טוב
אני מקווה בשביל אשתו שלזיין הוא יודע יותר טוב..
5 פעמים!!!
5 פעמים הכניס הרופא את זריקת הטישטוש
ואז את האפידורל – ורק בפעם החמישית הצליח.
צרחתי
רציתי למות.
אמרתי שלא אכפת לי כבר.
הייתי הרוסה
כאב לי כמו שלא כאב לי מעולם.
הרמתי את חדר היולדות.
הרופאים נכנסו
חשבו שאני יולדת..
אבל זה לא היה אפילו קרוב..
האפידורל החמישי הביא איתו סוג של שקט.
את החדרת הקטטר הרגשתי.
את פקיעת המיים היזומה(!!!) - לא.
שוב נכנסים ויוצאים רופאים
שוב דוחפים לי ידיים
הרגשתי אומללות שלא ניתנת לתאור כלל.
בעלי האהוב..
לא זז ממני .
ליבי יצא אליו.
הבכי שלי- הדמעות שלו
ההתמוטטות שלי- והסדקים אצלו.
חוסר האונים הזה.
20 שעות שהיתי בחדר לידה.
60 פיטוצין קיבלתי היישר לוריד
בלי צירים
בלי פתיחה
בלי שום סימן ללידה.

בערב עוד השתעשתי בייני ובין עצמי
ערוץ 2 הציג :” כוכב נולד"
ואני חשבתי שהכוכב הזה... לא רוצה להוולד..
יש לו זמן יעד
יש לו תאריך..
אז מה אם הייתי סוכרת הריון
אז מה אם היה סיכון
גם באפידורל, בפיטוצין, בטבליות … יש סכנה לא קטנה כלל..

רק שאז הופיע מנהל חדר לידה...
ובישר לי שאני מובלת לקייסרי חרום.
הייתי עם פתיחה של חצי ס"מ.
העיניים של רועי הוצפו בפס אדום.
ליבי נחמץ.
ידעתי שהוא מפחד מזה נורא.
עצמתי עיניים
אמרתי למנהל האדיב
"תעשה שזה ייגמר"
ותוך שניה המיטה שלי נוסעת לחדר ניתוח
עצמתי עיניים.
ביקשתי מאלוהים לא למות
שהתינוקת תהיה בסדרית
שרועי לא יישאר לבד
נורא פחדתי.

נכנסנו והסבירו לי שההרדמה היא על האפידורל .
מוסיפים חומר הרדמה חזק..

כיסו..
עטפו..
הכינו אותי
ואז.. מסתבר שאני מרגישה הכל.
האפידורל החזק- לא השפיע עלי.
בשניה הוחלט לעבור להרדמה כללית.
שניה אחרי זה
( או 3 שעות ליתר דיוק... )
התעוררתי מהרדמה כללית
צורחת שוב.
כאב.
לידי אחות מדברת עם חברה שלה על קייסרי שלא צלח והוולד מת בניתוח..
אז באמת התחלתי לצרוח!!!
הופיעה רופאה שידעה אותי שאני בחדר התאוששות לאחר הרדמה כללית.
שבעלי ואמא ואבא שלי בחוץ
שנולדה לי בת
לא האמנתי לה
ביקשתי שיכניסו את רועי
ומנה הגונה של כדורי הרגעה
קיבלתי לראשונה מאז תחילת האישפוז- בדיוק את מה שביקשתי.
רועי הגיע.
דואג ונרגש
סיפר לי ש10 ד' לאחר שנכנסתי לחדר הניתוח- יצאה משם ילדה קטנה שממש ממש דומה לנו.
אמרתי לו שהאחות סיפרה לחברה שלה שתינוקת של קיסרי נפטרה בניתוח.. בכיתי..
רועי ליטף והרגיע.
אמר לי שבמקרה שלנו אי אפשר לטעות..
היא מאוד אני והוא.
הפלגנו למחלקת יולדות.
קומה ג.
לא מתתי בקייסרי.
לא ראיתי מנהרות של אור
נשדדו לי 5 שעות מחיי.
הכאב היה עז
אבל אז...רועי הכניס לחדר קופסא שקופה
ותוך הקופסא נח הדבר הכי קסום ומוזר שפגשתי.
תינוקת קטנה
עם עיניים תכולות גדולות של סבא אריה( האבא המושלם שלי)
שיער שחור שלי.
אף שלי ושפתיים גם.
לחיים של רועי
אוזניים של רועי ובכלל למבנה פנים שלו.
היא מצמצה אליי
והבטן התהפכה לי.
לא.. לא מהתפרים.
לא מכאבים.
מעוצמות של אהבה אין סופית שמעולם לא חשתי בחיי.
וכבר אהבתי. אבל לא כך.
5 ימים נוספים לקח לנו להשתחרר.
הכאבים של הניתוח, באים והולכים.
חיוך אחד שלה- משכיח קליל את כל הסיוט הלא יאמן הזה.
הגב, כואב מהאפידורל שכלכך יחלתי לו.
בהתחלה לא יכולתי לקום.
עכשיו אני כבר הולכת.
מהר אפילו
בהתחלה היו לי בצקות כאלו... שהרגליים שלי לא נכנסו לנעל מידה 39.
ואני 36-35.
בהתחלה אמרתי לרועי שגם ילדה אחת ושני חתולים זה סבבה.
היום אני מחכה רק לרדת חזרה במשקל כדי להביא לבובה שלי, אח קטן ומתוק כמוה.

התלבטתי רבות אם לפרסם או לא .
לא רציתי להפחיד או ליצור סיוטים לרגישות ביננו.
ויחד עם זאת,
חשוב לי שמי שכן בחרה לקרא את המילים שלי תפנים מספר דברים
חשובים ביותר.
1.אם את בהריון- בסוף זה יצא. איך... זה כבר עניין של מזל ואמונה.
2.התוצר/ התוצאה- אין לו תחליף. זהו אושר שכל ניסיון לתאר אותו במילים יהיה מיותר. זה השיא. המקום הכי טהור ונקי.
3.כל חווית לידה שונה מחברתה. בעוד אני קראתי עשרות סיפורי לידה וקיויתי שאגיע, “אפליץ" אותה, ואשוב הביתה... היקום תכנן לי אחרת. בפועל היינו מיום א' ועד יום ג שבוע לאחר מכן.
4.לכי אחרי הלב שלך! בדיעבד- לא הייתי מתאשפזת בשבוע 38. אני עדיין בטוחה שאם הייתי נותנת לטבע לעשות את שלו, הילדה היתה יוצאת מושלמת ביום האהבה. הסיבה שלא היתה פתיחה, העובר היה גבוה מדיי ולא שיתף פעולה... היא רק בגלל שכשקוטפים מנגו ירוק והוא קשה- אין פלא. זה עוד לא הזמן שלו והוא אינו בשל. גם הילדה היתה" יורדת למטה" לדעתי, בזמן שלה.. וזאת לא נדע כבר לעולם..
5.היו מספיק גורמי סיכון שיכלו להביא לסיבוכים עד למוות חלילה, כך שסיכון של סוכרת הריון – כבודו במקומו, אך ככה גם הרדמה מלאה, קייסרי, פיטוצין, אפידורל, PG- טבליות הזירוז... וכן הלאה.
6.זה עובר. כמה שזה נורא- זה עובר.
7.ודבר אחרון.. שיהיה לכם קל ומוצלח. שתהנו מכל רגע. מחווית לידה קלה. מילד בריא ומאושר. מבחירות טובות והצלחה והנאה בגידול הקטנצ'יק/ית... בסופו של יום הסיוט חלף לו.. ואני מצפה להריון הבא. תודה לרועי ואלינור שלי שהיו שם לאורך כל הדרך. אני אוהבת אותכם. רק אושר.
[url=http://www.glitterfly.com]
[url=http://www.glitterfly.com]

[url=http://www.glitterfly.com]

[url=http://www.glitterfly.com]
[url=http://www.glitterfly.com]