מה אתן אומרות? - הריון ולידה

קצת רקע לאלה שלא מכירות/לא זוכרות אותי:
אני בת 29 נשואה + 1 מקסים. ההריון הראשון היה ספונטני ולא מתוכנן/צפוי. אחרי הלידה עברו ארבע שנים מתוכן למעלה משנתיים ניסינו באופן טבעי ובפברואר השנה הופננו לטיפולי פוריות בגלל בעיית זרע (לא קטסטרופה, אבל בכל זאת..). הטיפול הראשון הצליח, נקלטתי להריון שהרגיש גם נפלא ומדהים ומאוד התרגשתי, וגם מאוד לא נוח. בערך שבוע אחרי שגיליתי התחילו בחילות נוראיות, חולשה, כאבים פה ושם (בהשוואה להריון הראשון שבר חלק בלי תופעות לוואי בכלל, זה הרגיש נורא). הייתי מלאה חששות ופחדים ואכן בשבוע 6 ההריון הפסיק להתפתח ובשבוע 9 עברתי גרידה.
השאלה הגדולה:
עברנו כברת דרך מאז שהתחלנו לנסות. לקח זמן לשכנע את בעלי להתחיל בדיקות ובטיפולים. היום כמעט שלוש שנים אחרי, בעודי אני ממתינה לוסת הראשונה אחרי הגרידה אני בדילמה. משהו בתוכי אומר לי לעזוב את הטיפולים ולקוות שזה יבוא בעצמו, באופן טבעי. אני מרגישה כל כך טוב עם הרעיון הזה. הריון שיושג בדרך כזו יהיה טוב ונכון יותר מבחינתי מהריון שיושג באמצעים מלאכותיים (ככה זה מרגיש). אבל אני חוששת לאבד זמן לשווא ואז לחזור לטיפולים עם הזנב בין הרגלים בעוד שנה.
מה דעתכן? ללכת עם הלב או עם ההגיון? ללכת אחרי הטוב או לברוח מהפחד?
הרכבת שלי מתעכבת, ואני נהנית מהנוף...