פורקת ומשתפת, על החודשיים הראשונים שלי כאמא - הריון ולידה

לא קל בכלל להסתגל להיות אמא.

גם בגיל 31 מסתבר שעדיין לא הייתי מוכנה נפשית באמת למה שמצפה לי. רציתי מאוד כבר להיות אמא אך אף אחד לא יכל באמת לספר לי במה זה כרוך.

נופר נולדה עם כל מיני בעיות בריאותיות שחלקן נפתרו וחלקן עוד בתהליכי אבחון, ומרבית הדברים אובחנו עוד בתינוקיה של בית החולים, מה שהוסיף על החרדה והסטרס שלי. את השבועיים הראשונים אחרי הלידה ביליתי רוב הזמן בבכי ובדיכאון. אהבתי את נופר מהשניה הראשונה ששמו לי אותה על הבטן אחרי הלידה, אך הדיכאון הנוראי, תחושת אובדן הזהות שלי, ייסורי מצפון ורגשות אשם (לא מוצדקים כמובן אבל כשאת בדיכאון את לא חושבת בצלילות) על הבעיות הבריאותיות שלה והמחסור בשעות שינה גרמו לי ממש לא ליהנות ממנה כמו שצריך. למזלי קיבלתי המון עזרה - מבעלי, מאמא שלי ומחמתי, ולאט לאט הדיכאון החל להיעלם. רגעי השיא היו בערבים, כשנופר סבלה נורא מגזים והייתה צורחת בטירוף ומסרבת לישון, והעייפות שלי כבר גם כן הייתה בשיא ולא הייתי מסוגלת לגעת בה. הרגשתי שאני אשמה בכל מה שהיא עוברת - אז הנקתי אותה והרגשתי שהכל בגלל החלב שלי שלא מזין מספיק ואולי אפילו גורם לה לכל הבעיות. עד כדי כך הייתי מדוכאת...

השינוי החל עם החיוך האמיתי הראשון שלה, בגיל 3 שבועות. זה היה כמו קסם - ואני פשוט התאהבתי בה מחדש. התחלתי ליהנות יותר מהטיפול בה ומלהיות איתה - וקיבלתי מוטיבציה אדירה לשחק איתה במשחקים מפתחים ובכלל - להיות אמא באמת.

רציתי לספר ולחלוק כי חשוב לדעת שאמהות לא תמיד מגיעה בצורה חלקה וכיפית, וזהו תהליך ארוך וקשה, אבל כל כך מספק. שווה להשקיע ולהיות סבלניים!

כבר חודשיים ושבוע שאני אמא, ומיום ליום האהבה מתגברת ומתעצמת. מאוהבת בקטנה הפיקחית והמצחיקה הזו, פשוט התמכרתי אליה.

יום נפלא לכולן