לידה, הורות ודיכאון, הסיפור שלי - הריון ולידה

בנות יקרות ואהובות... התגעגעתי... אני אחת משלכן.
עדיין מתנחמת מכל החום והאהבה שנתתן לי, על כל מה שעברתן איתי, חלקכן עדיין כאן - זה מחמם לי את הלב.
הסיפור שלי מאוד רגיש לי, כואב ועדיין מדמם... אני חווה אותו כל דקה, לכן אני מעדיפה לפרוק, והכל... אבל מסיבות שונות אני מעדיפה לשמור על דיסקרטיות, ככה יותר קל לי...

יש לי ילד מדהים, כבר בן שנה וחודש. אני בת 32, הריון ראשון, ילד ראשון ובסופו של דיכאון קשה...

כל עצם בגופי מאז ומעולם צועקת "אמא", אני אימהית עוד מילדות, מחבקת, אוהבת, עוטפת, תומכת... עד לפני שנה וחודש, שם פחות או יותר התחיל המשבר שלאט לאט הצלחתי להדוף אותו, לשנות אותו, להציל את הילד המקסים בעולם מאמא שעשתה הכל, טיפלה בו בצורה מושלמת, אבל לא חייכה אליו...

הכל התפוצץ אצלי לפני כמה ימים, הייתה תוכנית בערוץ 10 על דיכאון אחרי לידה, אז הבנתי... הבנתי שזה לא היה "דכדוך" אלה דיכאון... דיכאון קשה, טרי עדיין, ונמצא שם ברקע, מזמזם ומפחיד.

ילדתי בקיסרי, אחרי הריון קשה מאוד, ופשוט לא התחברתי לייצור האלוהי הקטן הזה שרק רצה חום ואהבה. אני לבד... לבד בעולם ורחוקה מכולם... בעלי עובד כל היום, הוריי גרים בדרום הארץ, הפסקתי לעבוד ואני עם הילד בבית... הדפתי חברות ונשארתי לגמרי לבד, בדירה קטנה וצפופה של שני חדרים, גרה במקום שכוח אל עם ילד קטן שרק עכשיו למד שאפשר לסמוך על אמא.

הילד שלי לא חייך אליי עד לפני שלושה חודשים... הכוונה - לא ממש צחק כמו תינוק... כשהוא נבהל הוא התכנס בעצמו ולא רץ אליי שאגן עליו, הוא מסוגל להעסיק את עצמו שעות לבד, כי זה מה שנשאר אחרי שלמד שאמא לא ממש משחקת ביחד, בטלויזיה היו את כל החברים הכי טובים שלו, כל התוכניות המטומטמות עם ידיים, ציורים ובובות, רק אלה נתנו לו יחס קבוע כשיש בבית אמא שהעדיפה לכבס, לנקות ולאגור כוחות להמשך היום...

במשך חודשים חששתי שיש לי ילד עם פיגור שכלי... זה רדף אותי... איך יכול ילד לא לצחוק?? איך ילד לא מחפש את אמא או מפחד שתלך ממנו???
ואז הבנתי... לא הייתה לו אמא, פשוט לא הייתה!! היה רובוט תפעולי, אחד שמטפל בצרכים הפיזיים, לוקח לחוגים, קונה בגדים ומחליף חיתולים, מחייך חיוכים מאולצים תוך ניסיון נואש לתקשר עם הילד שלו שלא מגיב אליו... ילד שהתייאש ממנו, או אולי הבין מה שהרובוט עוד לא הבין, שאלה חיוכים מאולצים...

אני רוצה להסיר כל ספק, הילד שלי היה מלידה מאוד פעיל, את כל החוגים האפשריים, כל הדברים הכי טובים קיבל, על פניו - הוא היה ילד שקיבל הכל, מעולם לא היה רעב, רטוב, כואב... תמיד הייתי פה בשבילו, רק הנפש שלי לא הייתה.

לפני שלושה חודשים היה נקודת מפנה, התחזקתי... הצלחתי לצאת מהבית וללכת להסתובב איתו קצת בעגלה... קצת קניות, קצת טיולים, התחלתי להנות ממנו!!
הרגשתי ממש אמא! אבל למה כלכך מאוחר?? מה לא בסדר איתי??????

מלידה הוא היה מתחרפן בכל פעם שהוצאתי אותו מהבית, צרח את נשמתו, לא סתם בכה, היה צורח שעות כאילו הרביצו לו, הוא היה נרגע רק שהייתי מכניסה רגל אחת לתוך הבית.. ניסיתי להרגיל אותו לאט לאט לצאת לאויר החופשי, זה לא עבד.
החלטתי שהכל בזמנו, הייתי יורדת איתו בידיים לכמה דקות, לא בעגלה, עד שזה הסתדר לפני 3 חודשים, אז קיבלתי את חיי בחזרה... יכלתי לצאת מהכלוב העלוב והפיצפון הזה, יכלתי לנשום... הוא לא הרגיש בטוח שסביבו המון אנשים... היום אני מבינה, הוא היה מבוהל! הוא חשב שהוא חשוף ואין מי שיגן עליו ממיליון הגירויים שמסביב.

אני ממוטטת, קשה לי לספר, קשה לי לכתוב, מה עבר הילד המתוק והמדהים הזה בכמה חודשים... לא מתוך כוונה רעה, לא מתוך חוסר אהבה, לא מתוך אגואיסטיות... אלה מתוך דכאון אחרי לידה... הייתי כלכך הרוסה שאפילו לא ראיתי... לא ראיתי איך הקטנטן הזה קורא אותי כמו ספר פתוח, לא ראיתי איך כמעט הרסתי את הזוגיות המדהימה שלי עם הגבר שלי, בעלי, שעד היום קשה לי להאמין שהיה לי המזל בעולם למצוא... לא ראיתי כמה אני מרוסקת...

עכשיו אני כבר במקום אחר... מודעת, אוהבת את הבן שלי וקשורה אליו בצורה אפילו קיצונית, החיוכים שלי אליו היום הם חיוכים שרק אמא גאה ואוהבת יכולה לתת, אמא שאוהבת את הילד שלה כמו שאמא אמורה לאהוב...

היום אני מבינה, מבינה הכל... מבינה מה יכול לקרות, מה התוצאות... מבינה שאם לא מדברים, מסתירים ומתביישים פוגעים ביקר מכל... בפגיע מכל...
אני כועסת על עצמי, איך לא שלחתי את עצמי לטיפול פסיכולוגי... איך לא ראיתי... אבל רק מי שהייתה שם יודעת שקשה מאוד להלחם בבוץ התובעני הזה, קשה לראות את פני השטח... ועכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת שלי... לתקן עד הסוף את כל הנזק שגרמתי...