על למידה וילדים - הריון ולידה

על למידה / ריצ'ארד באך
למידה היא לגלות את מה שאתם כבר יודעים.
עשייה היא להציג את העובדה שאתם יודעים.
הוראה היא להזכיר לאחרים שהם יודעים זאת ממש כמוכם.
אתם הם התלמידים, העושים, המורים.

הילד הקטן / הלן א. באקלי
פעם אחת הלך ילד קטן לבית הספר.
הוא היה ילד ממש קטן, וזה היה בית ספר גדול.
אבל כאשר הילד הקטן גילה שהוא יודע להגיע לכיתה שלו,
בכך שילך ישר מדלת הכניסה - הוא היה מאושר.
ובית הספר כבר לא היה כל כך גדול...

בוקר אחד, כאשר הילד הקטן היה בבית הספר זה זמן מה,
אמרה המורה: "היום נצייר ציור".
"יופי!" חשב הילד הקטן.
הוא אהב לצייר. הוא ידע לצייר הכל: אריות ונמרים, תרנגולות ופרות, רכבות ואניות -
והוא שלף את קופסת הצבעים והחל לצייר.
אבל המורה אמרה: "חכה, עדיין לא מתחילים!"
והיא חיכתה עד שכולם היו מוכנים.

"עכשיו", אמרה המורה, "נצייר פרחים".
"יופי!" חשב הילד הקטן, הוא אהב לצייר פרחים...
והוא החל לצייר פרחים נהדרים, בצבעים הוורודים, הכתומים והכחולים.

אבל המורה אמרה: "חכו, אני אראה לכם כיצד!"
והיא ציירה פרח על הלוח.
הפרח היה אדום, עם גבעול ירוק.
"הנה", אמרה המורה.
"עכשיו אתם יכולים להתחיל.

הילד הקטן הביט בפרח שהמורה ציירה.
ואז הביט בפרח שלו.
הוא אהב את הפרח שלו ולא את זה של המורה.
אבל הוא לא אמר זאת,
הוא רק הפך את הדף - וצייר פרח כמו זה של המורה.
הוא היה אדום ובעל גבעול ירוק.

יום אחד, כאשר הילד הקטן פתח את הדלת מבחוץ לגמרי לבד,
אמרה המורה: "היום נעבוד בחימר".
"יופי!" חשב הילד הקטן. הוא אהב חימר!

הוא היה מסוגל לעשות המון דברים בחימר: נחשים ואנשי שלג,
פילים ועכברים, מכוניות ומשאיות -
והוא החל למשוך ולגלגל את כדור החימר שלו.

אבל המורה אמרה: "חכו! עדיין לא מתחילים!"
והיא המתינה עד שכולם היו מוכנים.

"עכשיו", אמרה המורה, "נכין כלי".
"יופי!" חשב הילד הקטן, הוא אהב להכין כלים!
והוא החל להכין כמה, בכל מיני צורות.

אבל המורה אמרה: "חכו! אני אראה לכם כיצד!"
והיא הראתה לכולם איך ליצור כלי אחד עמוק.
"הנה", אמרה המורה, "עכשיו אתם יכולים להתחיל".

הילד הקטן הביט בכלי של המורה ואז הביט בכלי שלו,
הוא אהב את הכלי שלו ולא את זה של המורה.
אבל הוא לא אמר זאת, הוא רק גלגל את כדור החימר,
והכין כלי עמוק כמו זה של המורה.
זה היה כלי עמוק.

ועד מהרה, הילד הקטן למד לחכות, לראות -----
ולהכין דברים כמו של המורה.
ועד מהרה,
הוא לא הכין יותר דברים משל עצמו.

ואז קרה שהילד הקטן ומשפחתו עברו לבית אחר, בעיר אחרת, והילד הקטן הלך לבית ספר אחר.

בית הספר היה אפילו גדול יותר מהקודם,
ולא הייתה דלת שהובילה לכיתה שלו מבחוץ.
הוא היה צריך לעלות במדרגות, וללכת במסדרון כדי להגיע לכיתתו.

וביום הראשון אמרה המורה: "היום נצייר ציור".
"יופי!" חשב הילד הקטן,
והמתין עד שהמורה תגיד מה לעשות.
אבל המורה לא אמרה דבר.
היא פשוט התהלכה בחדר.

כאשר הגיעה אל הילד הקטן, אמרה: "האם אינך רוצה לצייר?"
"כן", ענה הילד, "ומה נצייר?"
"אינני יודעת. צייר אתה - ונדע".
"ואיך אעשה זאת?" שאל הילד הקטן.
"איך שתרצה", ענתה המורה.
"ובאיזה צבע?" שאל הילד הקטן.
"בכל צבע שתבחר" אמרה המורה.
"אם כולם יציירו את אותו ציור, באותם צבעים, איך נדע מי צייר את מה, ואיזה ציור שייך למי?" שאלה אותו.
"אינני יודע", ענה הילד הקטן.
והוא החל צייר פרחים כתומים וכחולים וורודים.

הוא אהב את בית הספר החדש,
למרות שלא הייתה לו דלת מבחוץ!!!

מוקדש באהבת אין קץ לכל הילדים הקטנים שבעולם

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T