מה עונים במצב כזה??? - הריון ולידה

ם אריאל התחיל לשאול אותי את השאלה הזו פתאום...

הייתי עונה: את חושבת שאני צריכה לכעוס? או: למה שאני אכעס?
כדי לברר למה היא שואלת ולהסביר שאת לא כועסת סתם רק אם יש סיבה מאוד מוצדקת.
לגבי הריקודים אני לא חושבת שהיית צריכה להגיד לה שאת עצובה...אלא לשאול אותה אם טוב לה ככה ואם כן אז גם לך טוב ולהרגיש ככה באמת.
נראה לי שעצוב לילד לשמוע שאמא שלו עצובה. אני רואה את זה על הבן שלי כשאני לא מרגישה טוב...היא לא אמורה לעשות דברים כדי לשמח אותך אלא כדי שהיא תרגיש טוב ובטוח עם מה שהיא עושה. בעצם עצוב לך כי היא עצובה לא?

בנושא הריקודים - העניין הוא שרואים עליה שהיא רוצה לקום ולרקוד אבל משהו עוצר בעדה

יש לי כמה דברים להגיד על זה...

דבר ראשון, יונתן גם כל פעם שאנחנו מרימים מעט את הקול או אומרים משהו בטון תקיף אומר "אני עצוב, אתם כועסים עלי". אז בד"כ אני אומרת לו שאני לא כועסת עליו אלא רק מסבירה לו שאסור לעשות משהו וגם אמרתי לו שגם כשאני כועסת עליו אני עדיין אוהבת אותו.

דבר שני, אני חושבת שלא כדאי לשדר לה שאת מאוכזבת מזה שהיא לא משתתפת, אני בטוחה שהיא לא משתתפת כי קשה לה.

אולי כדאי לך להתייעץ עם שרון שמש לגבי איך אפשר לגרום לה להיות פחות ביישנית (אם בכלל יש בזה צורך בשלב הזה של החיים שלה).

יעל, אמא של יונתן ואיתמר

אז אולי היא מפחדת לטעות לידך ואז תהיי מאוכזבת ממנה?
אולי היא כן רוצה שתכעסי ולכן היא לא רוקדת - כדרך לקבלת תשומת לב?
בכל מקרה מה שלא תהיה הסיבה, אל תראי לה שאת עצובה וכשהיא כבר רוקדת תשמחי ותשבחי אותה ואל תמעיטי בזה

השאלה שלך באה בדיוק במקום מבחינתי-
בעלי בחו"ל והבטיח לקטנצ'יק מטוס אם הוא יתנהג יפה בזמן היעדרותו.
מאז אותה הבטחה של אבא, כל רגע (בממוצע כל חמש דקות. בלי להגזים) הוא מגיע אליי ושואל- "אמא אני מתנהג יפה? אני אקבל מטוס?", "אמא את כועסת עליי? אז אני יכול לקבל מטוס?", וכו'....

ולענייננו-
אם אני כועסת אני עונה שאני כועסת ומסבירה למה- הוא צריך לדעת כשאמא עצובה/כועסת/דואגת. כשיש צורך לבקש סליחה כי הרביץ/פגע הוא חייב לשאת ב"עונש" של לבוא ולהתנצל בפניי/בפני אחותו וכו'.

אני ממש ממש ממש לא מסכימה עם מה שכתבו לך על שאת צריכה להרגיש שאת לא עצובה ולשדר לה כך. מה פתאום. העציב אותך שהיא לא השתתפה, אז הילדה צריכה לדעת שזה העציב אותך. לדעתי ענית ונהגת בדיוק לפי הספר. וזה מוכיח שאין צורך "להיות מוכנים" לשאלות שלהם- האינטואיציה שלך דיברה. ענית לה מהלב. מה שהרגשת באותו רגע. ולדעתי זה הכי נכון.

גם בפעמים הבאות לדעתי עלייך להגיד לה מה שאת מרגישה, לא להסתיר כעס, עצב, תסכול, חייבים להוציא באופן מבוקר את התחושות, להסביר במילים שלה את הסיבה לתחושה, כי אחרת בסוף את עלולה להתפרץ עליה כמו הר געש.

גם אוריקי שלי לא השתתפה בכלל במסיבה שלה.

כנראה שיש המוני ילדים ומשפחות - זה רק יוצר אצלם מתח מיותר.

מה שכן - לתשובה שלך יש משקל מכריע. חשוב לדעת להפריד בין העיקר לטפל.

אז מה אם לא השתתפה? זה מבאס - אבל לא משהו שצריך לכעוס עליו
מייל:[email protected]
מסנג'ר: [email protected]

הי
זה המינוס כשמתץחילים לדבר ולהבין

בנות אני לא כעסתי עליה בשום רגע בגלל שלא השתתפה במסיבה, אבל וואלה כן הייתי עצובה מאוד, זה ממש צבט לי את הלב

חשוב מאוד לענות לה בכנות
הם מבינים את הרגשות דרכינו
מותר לנו לכעוס, מותר לנו להיות עצובים, מותר להיות מתוסכלים, מותר להיות שמחים ועליזים וגאים מותר לנו להיות הכל וחשוב שהם ידעו - בעיקר אם שואלים.

יווווווווווו צובט לי במיוחד. מאמינה שיותר מלאחרות . ולמה??
כי את מתארת שהיא רוצה. רואים עליה שהיא רוצה ומשהו עוצר אותה מלקום ולרקוד.
את מתארת אותי עד גיל 22. מילה במילה.
בחיים לא רקדתי . בחיים לא זזתי . בחיים לא זמזמתי שיר ברבים . בחיים בחיים בחיים . ונורא רציתי . ולא ידעתי איך . ונורא התביישתי , וכל פעם שאמרתי לעצמי "יאללה נו נרקוד- נקום " משהו עצר אותי.
כיום אני רואה שזה היה תוצאה של חינוך להיות הבובת פורצלן המשולמת שעושה הכל טיפ טופ ולא עושה שטויות , ופשוט חסרת בטחון ברמות מטורפות!!!!!!!!!!!!1
(אני לא אומרת שכך זה אצל גל - אבל כך זה היה אצלי )
במקרה שלי , פגשתי את בעלי , שהיה רוקד סלסה בזמנו 10 שנים ,ואין דבר כזה שהוא יצא עם מישהי שלא זזה . מילא פחות רוקדת אבל לא זזה בכלל?????????
אז אחרי עבודה מאומצת שלי ושלו יחד, הוא הצליח לשחרר אותי ולהעלות לי את הבטחון .
אם גל היתה שלי , הייתי רושמת אותה לחוג ריקוד. או התעמלות . ולא בלחץ , אבל לאט לאט משהו שיעלה לה את הבטחון בעצמה ובגוף שלה, בתנועתיות שלה.
וזה חייב להיות עכשיו לפני שהיא תגדל להיות כמוני.
אני לא אומרת שהיא צריכה להיות רקדנית , אבל זה באמת נורא חשוב שהמעצור הזה שלה ישתחרר ויהיה לה יותר בטחון תחום הזה .

אני חושבת תחשבי טוב טוב למה היית עצובה.
אם כבר את אומרת לה את רגשותייך אז עד הסוף...היית רוצה שהיא תרקוד העיקר שאת תשהיי מרוצה? זה מה שאת בעצם משדרת לה.
אני בעד שהילד יעשה מה שטוב לו ואם היא משתתפת ומתנהגת יפה ורק מסרבת להציג אז מה?
את אומרת שאת יודעת עם מי יש לך עסק אז זה לא ש במקרה הפעם משהו עצר אותה...
תראי הבן שלי אוהב לרקוד. הוא נדלק על בלט וכשיש בטלויזיה הופעת בלט הוא מחקה את הרקדנים ואפילו כל הגננות אומרות לי את זה. חשבתי לרשום אותו לחוג בלט. בעלי מסרב כי בנים לא רוקדים בלט. אבל אני מחכה לראות שהוא באמת רוצה ואני ארשום אותו. אני לא אהיה עצובה כי הוא אוהב בלט ובנים לא רוקדים בלט!!!
מה שכן אני צריכה לדבר עם בעלי שלא ישדר לו שהוא ״עצוב״ כי הוא רוקד בלט...

אני אהיה כנה איתך...
אם שקד היה במקום גל ואני הייתי במקומך- הייתי משבחת אותו על כך שהוא רקד בריקוד היחיד שהסכים לרקוד.
אם הוא היה שואל אותי אם אני כועסת, הייתי אומרת לו שלא. שאני מבינה שהוא מתבייש ולא מוכן לרקוד מול קהל גדול של אנשים, ושאני אחכה בקוצר רוח שיהיה מוכן לכך, ושאני אשמח לראות אותו רוקד ונהנה.

דרך אגב- שקד גם לא שיתף פעולה במסיבת החנוכה בגן. הוא רקד, אבל לא כמו שהצוות ציפה שהוא ירקוד (עשו איתם חזרות).

אני גם גדלתי להיות חסרת ביטחון עצמי, ולכן יש לי סריטה אישית ועמוקה בעניין הזה.
חשוב לי מאוד להעביר מסר תמידי לשקד שאני גאה בו על מה שהוא ועל מי שהוא.

כמה שיותר תחלקי מחמאות לגל, וכמה שפחות תשווי אותה, בפניה, לילדים אחרים, וכמה שיותר תשדרי לה ביטחון וגאווה בה- כך (אני מאמינה) שהביטחון שלה יעלה ויום אחד היא תפתיע אותך לטובה ותסכים לרקוד מול קהל

ישקף אלוקים ממעון קודשו
ויך כל שונאי עמו כהרף עין
הנה ה' קם וניצב על אנך
ישקם לכוס רעל, אבל לא יין
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!