לרוב אני כותבת למגירה, אך את המכתב הזה אני מרגישה שרוצה לחלוק, לא יודעת למה.
נופר היקרה שלי,
את המילים האלו אני כותבת לך כשאת בת חמישה חודשים, תינוקת יפהפייה ופעלתנית שממלאה את אבא שלך ואותי באושר שלא יתואר. כברת דרך לא קלה עברנו יחד, את ואני. תשעה חודשים בהן היינו מחוברות האחת לשנייה בקשר החזק ביותר שקיים בטבע, תשעה חודשים בהם חיכיתי לרגע בו אוכל לראות אותך ולחבק אותך בזרועותיי, תינוקת שלי. רציתי לספר לך על היום בו נפגשנו, על היום בו החיים של שתינו השתנו לבלי היכר.
לאחר שעות ארוכות של זירוז הגחת החוצה, התמודדת עם המכשול הראשון של החיים – לנשום אוויר לבד. שמעתי את הבכי שלך והוא נשמע לי כשירת מלאכים, עד כדי כך התרגשתי. באותו רגע קסום שבו את ואני הבטנו האחת בשנייה ובדממה חיוורת עשינו היכרות, העולם עצר מלכת. רק את ואבא ואני היינו שם, משפחה חדשה נולדה. אולי בחוץ עברו רק כמה רגעים, אך לי אותן שניות היו עולם ומלואו, ואז הרגשתי את הרגש העתיק ביותר בעולם – האמהות. יצרים קמאיים ועתיקים עלו בי פתאום, אותם יצרים שהתקיימו באבותינו לפני מאות אלפי שנים ועדיין קיימים שם עמוק בפנים. אותם יצרים שגורמים לי לרצות להגן עליך בכל מחיר, לתקוף את כל מי שמתקרב אליך ואינו אבא שלך או אני. היצרים הראשוניים הללו דעכו כמובן ופינו מקומם לרגש האנושי המודרני, הביטוי העכשווי הבריא יותר לאותו יצר חייתי המקנן בכולנו להגן על הגורים שלנו.
הבטחתי לך, תינוקת אהובה שלי, שתמיד אהיה שם בשבילך. ללא תנאים וללא הסתייגויות. גם אם יום אחד תכעסי עלי, גם אם יום אחד לא נבין אחת את השנייה, אני רוצה שתדעי שאמא תמיד תהיה שם בשבילך, ממתינה לך בזרועות פרושות לרווחה. ובלבד שתהיי מאושרת. גוזל שלי, את חיי אתן בשביל האושר שלך. בשביל שתוכלי להגשים את החלומות שלך.
נסיכה שלי, היודעת מה את עבורי? את ההתגשמות הטהורה ביותר של האהבה.
שלך ובשבילך, אמא.
*כל הזכויות שמורות*
[