לא הייתי כאן המון המון זמן... - הריון ולידה

ברוך שובך, בתקווה שלא לתקופה ממושכת ובלי נדר ניפגש כולנו בפורום השכן

באמת המון זמן גם אני רק השבוע "חזרתי"
מה איתך?
תעדכני...

היי יקירה ברוכה השבה

צודקת אין כמו התמיכה של בנות הפורום הזה,הן הכי מבינות ומזדהות עם התחושות הרבות שאנחנו עוברות בזמן הטיפולים,ברוכה השבה

ברוכה השבה לשהות קצרה במיוחד
"פתח נא לי שעריי שמיים היושב שם במרומים....."
בשורות טובות לכולן בעזרת השם

התגעגעתי נורא
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

ברוכה השבה לשהות קצרה מאמי....
היית חסרה...

תודה בננות, על קבלת הפנים!!! אתן מקסימות כמו תמיד!!!

אצלי לצערי, אין חדש, חוץ מזה שאני מרגישה יותר מרירה מפעם... אני ממש לא מאמינה על עצמי אבל לאן נעלמה הגישה האופטימית שלי והאמונה?! ומכיוון שכך, די הרבה זמן נמנעתי מלכתוב כאן, כדי לא להכביד עוד יותר עליכן! אתן מקסימות וזה לא מגיע לכן!

אני מאושרת בשביל בנות שהתעברו בתקופה שלא הייתי כאן!!! ושבעזרת השם, ימשיך ההריון לא תקין ומקסים...
אני כואבת בשביל אלה שדרכם הלא קלה לבייבי המיוחל טרם הסתיימה!!!
וממש נקרעת מבפנים בשביל אלה שהיה נראה כאילו מצאו את דרכם החוצה ואז ברגע האחרון החלום נמוג..

אני מרגישה שדי איבדתי את עצמי בתקופה הזו. שוקלת אולי לפנות לעזרה.. ביום יום הכל תקין, אבל אני בוכה הרבה.. בכל פעם שאני חושבת על כמה אני רוצה ילד, או על כמה זמן עבר, או על זה שבני לא יזכה באח/אחות שהוא כל כך רוצה לפני שיהיה בן חמש, או על זה שאילולא הייתי מאבדת אז את ההריון אחרי הטיפול הראשון, הייתי עכשיו שחודש תשיעי.
כואב לי שאני כבר לא מאמינה, לא אופטימית כמו פעם. כאילו לי זה לא יכול לקרות ואני פשוט צריכה ללמוד לחיות עם זה. ובסרטים זה קורה כל כך בקלות: היא פספסה כמה גלולות ואופ... מזל טוב גברת, את בהריון! ואני מרוב העצב, חוצפנית שכזו, אפילו שוכחת לזכור שגם לי זה קרה פעם.. לפני חמש שנים..

סליחה על הבאסה, בנות... אני חייבת לשפוך... אתן עוד תראו אני אחזור לעצמי...
[ u
rl=http://smiles.33b.ru/smile.150961.html]
הרכבת שלי מתעכבת, ואני נהנית מהנוף...

ברוכה הבאה!!!
את תראי יהיה בסדר בע"ה!
אל תאבדי את האמונה תתפללי הרבה ....
אל תשכחי שיש לך כבר אחד אז כבר זכית ....
יהיה בסדר תאגרי כוחות ותחזרי מחוזקת !
ומי ייתן ונשמע ממך בשורות טובות בקרוב ....

פאפאיה יקירה

אמן ואמן....

תודה...
את יודעת, חיפשתי את הרוגע ואת התקווה גם אצלו.. דיברתי, התחננתי, בכיתי, הדלקתי נרות והתפללתי, עשיתי הפרשות חלה כל שישיי, החלפתי מזוזות, התחלתי לאכול כשר וקראתי יום יום את שיר השירים במשך חצי שנה...

אבל הפעם האחרונה, משהו שם נסדק.. נשבר...
זה לא שויתרתי... עדיין לא... אבל מסתבר שאני לא כזו חזקה! כלפי חוץ אני ברזל ובפנים כואבת ובוכה...
אני יודעת שאתן מבינות אותי.. כל אחת כאן כואבת את הכאב הפרטי שלה ועדיין שמחה בחלקה ועם מה שיש לה..
ברוך השם התברכתי בבן מקסים, חכם, נדיב, מצחיק ואוהב. זכיתי בבעל מדהים, אוהב ואהוב. ובע"ה בקרוב אנחנו נחגוג עשור לחיינו המשותפים. יש לי משפחה, חברים, עבודה, שאיפות, בריאות וכל מה שאפשר לבקש... אז למה כשמזכירים בפני את נושא הילד השני עיני מתמלאות דמעות וגוש עולה בגרון? כי זה מקום רגיש וכואב ואין לכך כל קשר לכל מה שיש לנו. כולנו בני אדם. נראה לי שגם לאריק זאבי כואב עד דמעות כשהוא דופק את האצבע הקטנה של הרגל בפינה של המיטה
[ u
rl=http://smiles.33b.ru/smile.150961.html]
הרכבת שלי מתעכבת, ואני נהנית מהנוף...