עצוב לי קשה לי כואב לי....

כל החברות שלי, מספרות על אמא שלהן, כמה שהיא נפלאה, אוהבת, עוזרת, תומכת, עושה להם אוכל טעים, קנתה פה, עשתה שם וכו' וכו'.
ואני תמיד בשיחות האלו, מתכווצת, רוצה שתבלע אותי האדמה, אפילו מקנאה, לא בקטע של רוע וצרות עין, בקטע שיש להם אהבת אם, שהן זוכות לכך, ואני בתור אמא שכ"כ נותנת ועושה עבור בנותיי, אין מי שיעשה בשבילי....
צורם לי באוזן שאני לא יכולה לחלוק ולספר מה עושים בשבילי, כואב לי שיש לי משפחה, אבל בעצם אין לי כלום, עדיף להיות ללא משפחה, מאשר שיש משפחה, ואין קשר, ויש רק שינאה, וגיזענות

מישהי יכולה להלוות לי את אמא שלה?
לחיבוק/ליטוף/פינוק/אמפטיה/אוכל מפנק???
ואם לא, אז אפשר חיבוק מכן?????