אני לא חושבת שיש מקום להביא ילד אחרי גיל 45 בערך (אני מתכוונת לסגור סופית את הבסטה בגיל 35 בערך). זו פשוט אגואיסטיות לשמה. אין פה מחשבה לטובת הילד. ילד צריך השקעה, מצריך המון כוחות נפשיים ופיזיים, צריך הורים פעילים.
אמא שלי בת 50+ עכשיו, ואני ממש לא רואה אותה קמה לילד כל שעתיים בלילה, מטלטלת תינוק כל הלילה בידיים כי יש לו גזים, רודפת אחרי ילד שאך התחיל לרוץ, מרימה ילד בן 7 (אחיין שלי בן 7) על הידיים אם צריך (אם הוא נפל או לא מרגיש טוב), יושבת עם פעוט על הרצפה להרכיב פאזל..
ואמא שלי היא אדם בעל בריאות וכוחות סבירים לגילה.
וזה רק הדברים היומיומיים והפשוטים...
ומה יהיה כשהילד יהיה בן 15, וההורה קרוב ל-70? בגיל הזה כבר צריך להחזיק נכדים על הידיים ולא להתמודד נפשית עם גיל הטיפש-עשרה.
ומי יעזור לו כשירצה ללמוד בגיל 20+, ולקנות בית, ומי יקח אותו לחופה, ויתרגש איתו להולדת בנו הראשון?
הרי בשביל זה בדיוק יש הורים, לא?
נכון, יש אנשים שיש להם קושי להרות, ובגיל מבוגר סוף סוף החלום להיות הורים מתגשם, אבל אני חושבת שכאן כבר המטרה מתפספסת. הם כל החיים רצו להניק אהבה לילד, אבל באיזהו שלב המטרה הפכה הלידה עצמה, ולא הילד. בשלב כלשהו צריך לדעת לוותר על החלום, שוב לטובת הילד עצמו...
וזה לא קשור לנכות של הורים. הורה עיוור או חרש או נכה יכול לתת המון לילד. נכון שהוא מוגבל בחלק מהדברים, אבל כמו שההורה עצמו חי חיים מלאים עם המוגבלות שלו, כך הוא יכול להניק לילדיו חיים מלאים.
הורה מבוגר חיי כבר את חייו כאיש פעיל, ועכשיו הוא פחות פעיל והיכולות שלו לא תספקנה לגידול ילד. ואין מה להגיד על הורה שנפטר מזקנה או הפך להיות סיעודי, וילדיו עדיין לא מבוגרים דיו לעמוד בפני עצמם.
זוהי דעתי האישית, כמובן. תריגשו חופשי לא להסכים איתי.
___________________________________________________________________
סקרים תמורת כסף