עדי

אני לא ממש חושבת שאם תרשי לעצמך לבכות, ואפילו להתפרק - מישהו יחשוב ש"את לא בסדר".
זוכרת מה אמר לך אחד הפסיכיאטרים לאורך הדרך? זה היה משהו כמו: "גם אם נקח את האשה הכי 'נורמלית' בעולם, ונקח ממנה את ילדיה (במיוחד באופן בו לקחו אותם ממך, לצערי זהו האופן השגור במקרים כאלו...) - היא תגיב בעצב, דיכאון, חרדה - ואפילו קיצוניים מאלו".
כששמעתי שזה מה שהוא אמר לך - אמרתי לעצמי "תודה לאל שיש עוד אחד אנושי במערכת".
עדי, אני חושבת שהתגובה שלך היא זאת הנורמלית. אני חושבת שאכן, יש מאפיינים של אבל שמאד מאד שייכים למצב. זהו לא אבל על מותם חו"ח, אבל בהחלט אבל על אובדנם מחייך למשך תקופה ממושכת.
אני אולי מסתכנת, אבל בכל זאת חושבת שכן חשוב לומר זאת בריש גלי וללא פחד:
שהפחד לא ינהל את חייך!
הרשי לעצמך סוף סוף להרגיש!!!