יש שבועות כאלו -שיתוף *זהירות, חפירה* - הריון ולידה

*זהירות, חפירה לפניך. המשך על אחריותך*

אני לא אוהבת להתלונן בפורום. זה משהו שתמיד היה טבוע בי - זו שמשמשת אוזן קשבת לכולם ותמיד מוכנה לעזור ולתת מילה טובה אבל קשה לה לבוא ולפתוח את הלב בעצמה. פעם בכמה חודשים אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ כבר מרוב שאני שומרת הכל בפנים, מרוב שאני לא מסוגלת לספר. מקווה שלא אכפת לכן שאוציא את זה היום, עכשיו. כי אין לי פשוט מקום אחר.
אני עוברת תקופה איומה ונוראה, וזו האמת. איבחנו אצלי דיכאון לאחר לידה, אך הוא לא היה חמור והייתי בטוחה שאני כבר אחרי. בחודשיים האחרונים שוב חזרו לי התקפי הבכי, חוסר הרצון שלי לעשות משהו, האכזבה שלי מעצמי בכל היבט - גם התחושה שאני אמא נוראית כי אני לא מצליחה לצאת מזה וגם הדימוי העצמי שלי כי השמנתי בטירוף - בחיים שלי לא הייתי כל כך שמנה, וכל זה יחד עם נדודי שינה נוראים שהפכו את העייפות שלי לבעיה ממשית. הפעם התגברתי על הבושה שלי ופניתי לעזרה, וקיבלתי כדורים שאמורים לעזור לי להתגבר על זה, משהו בסגנון של פרוזאק.
ההתחלה הייתה קשה, כי התופעות החריפו ומזל שקיבלתי קצת חופש מהעבודה כי זה היה נורא. פשוט לא יכולתי לצאת מהמיטה מרוב חוסר חשק לחיות, אבל לאט לאט מצב הרוח החל להשתפר, התחלתי לעשות טיולי עגלה בערב עם נופר ולבלות איתה קצת יותר, רק שתינו וזה עשה לי טוב. טיולי הערב בעגלה הפכו לספורט ואני מתחילה להרגיש תוצאות (נופר אוהבת שהעגלה רצה) וזה משפר לי את מצב הרוח הכללי. בסיכומו של דבר אני שמחה שפניתי לעזרה. הצלחתי לספר על זה לאמא שלי ולחמתי ושתיהן עטפו אותי בהמון אהבה, ומאחר ואמא שלי עוסקת בתפקיד ציבורי חמתי לקחה על עצמה לעזור לי יותר.
השיאים הגורעים ביותר היו תחושה של "למה עשיתי את זה לעצמי ולזוגיות שלי? הכל היה בסדר עד שעלה לי הרעיון המטורף של אמהות לראש", ועצם המחשבה הזו כמובן עשתה לי עוד יותר ייסורי מצפון.
יש לי תינוקת מדהימה, בלי עין הרע היא כל מה שאי פעם רציתי שיהיה. לא הכל מושלם, אין מה לעשות, אבל עכשיו קיבלתי מוטיבציה להשקיע בה אפילו יותר. היא כל כך מלאת אהבה אלי, מעריצה אותי והכל ללא תנאי.
התינוקת שלי, בת כמעט 11 חודש, לימדה אותי לאהוב מחדש.
סוף סוף, אחרי כמעט 11 חודש אני יכולה באמת להגיש אני מאוהבת בה. מכורה לחיוך שלה, לצחוק שלה, לקשקושי ה"אבא אבא" "תאתא" "אם-אם" שלה, לדרך הייחודית שלה להתפתח, לאיך שהיא זוחלת אלי במהירות של מכונית מירוץ כשהיא רואה שבאתי לקחת אותה מהגן.

העובדה שהגעתי למפגש הייתה בשבילי נצחון קטן. לא יכולתי לספר לכן על המאבק המתחולל בתוכי. הצלחתי לשבור את מעגל ההתבודדות שהייתי בו, שהרחקתי מעלי את החברות הכי טובות שלי. את בעלי.
הוא איש מדהים, הבעל שלי. הוא אוהב אותי ללא כל תנאי, גם עכשיו שהתנפחתי הוא עדיין גורם לי להרגיש סקסית ויפה ורק מנסה להקל עלי. בלעדיו לא הייתי יוצאת מזה. יש לי משפחה נהדרת ותומכת ואני יודעת שיש לי מזל גדול.

חשבתי לכתוב את כל זה כחסויה, אבל נמאס לי להתבייש, נמאס לי להסתתר. זו אני.