חפירה. - הריון ולידה

מאמי בדור שלנו הפיתרון הכי קל ומהיר זה פשוט לקום וללכת..לשבור את הכלים...
אני ממש לא מצודדת בזה אלה עם הבעל חס ושלום מכה/בוגד..

לדעתי כדאי שתשקלו יעוץ זוגי.. אולי אם הוא ישמע מצד שלישי שהוא לא רק מפרנס זה יכנס לו ייותר לתודעה..

את יכולה גם לקבוע איתו דברים שהוא עושה קבוע בבית..כמו כלים או כביסה..או שעת משחק עם הבנים...או הכל ביחד... גבר שמפרנס לא פתור מלהתיחס לבנים שלו בעיקר שהם תאומים והלחץ כפול.. את יכולה לקבוע יום של טיול משותף של כולכם לפארק או לג'ימבורי או לבריכה..שינסה להתחבר לחבילה הזאת שנקראת משפחה
מבינה את הקושי שלך מאמי זה נורא קשה שכל הלחץ על הגב שלך ועוד עם שניים...
אבל אל תשברי את הכלים לפני שניסית הכללל בכל זאת אני בטוחה שאת אוהבת אותו והוא אותך..לכל זוג יש את המשברים שלהם והם עוברים את זה...תחשבי חיובי..

שולחת לך

מתוקה,
בלי קשר למצב בינך לבין בן זוגך אני יכולה להגיד לך מניסיון ששלושת החודשים הראשונים ואפילו ארבעה אחרי הלידה הם הקשים ביותר! ועל אחת כמה וכמה כשיש שניים.
התקופה הזו קשה אבל היא עוברת וככל שתהיי איתם יותר תראי שאת זקוקה לו פחות.
את תתרגלי אליהם והם אליך וכבר לא תצטרכי כל כך עזרה מבעלך.
זה רק הולך ונעשה קל יותר
תתאזרי בסבלנות
ובינתיים

חכי תנשמי עמוק ותירגעי זה לא בריא בטח לא לך
את בעצמך אומרת שהוא אדם טוב
אז תתחילי לשנות אותו
להסביר לו שבגלל שהוא מפרנס לא אומר שהוא
צריך להפסיק לתפקד כאבא ובטח ובטח כבעל
אני בטוחה שהכל אסתדר 

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"

מבינה אותך..גם אני הייתי ככה והמילה גירושים עלו בפי לא פעם אחת.. גם כאשר הייתי "מאשרת" לו לצאת עם חברים כשאני בבית והוא היה חוזר שעתיים אחרי שאמר שיחזור ועוד לא היה עונה לטלפונים בזמן שאני בבית עם ילדה רעבה צורחת ועצבנית..אבל כמו שאמרו לך..זה נהיה קל יותר..אנ י עדיין מקמבנת את בעלי... כי למרות שאני תכלס כבר לא צריכה אותו והתרגלתי ל"עבודה" הזאת..הוא לא יודע את זה... והוא עצמו עדיין לא התרגל.. זה מרוב שהוא עושה המון.. אז אני נותנת לו אותה והולכת לראות סדרה..ולו רק כי גם לי מגיע 40 דקות של נחת.. אני כבר שכחתי מה זה ללכת לשירותים רגוע.
לגבי זה שהוא אדם אחר משציפית..זה נכון לגבי כולם..עד כמה שאני יודעת.
אנשים משתנים אחרי החתונה... לצערינו הרב מפסיקים לטפח זוגיות..ברוב המקרים ומפסיקים לחזר .. ואז כל האהבה הורודה והאורירית נעלמת ונופלים על האדמה למציאות..כי זהו..המטרה הושגה..
אני חושבת שעדיין צריך לנסות לאחות את הקשר כי סך הכל הוא לא בגד/שיקר/היכה..
אולי עדיין אפשר להחזיר אחורה את הגלגל הרגשות.
לפני שמפרקים צריך לנסות הכל..משם כבר אין דרך חזרה.


להוסיף לפייסבוק

ממי שלי קודם כל קבלי חיבוק דב

מאמוש ,
קודם כל קחי נשימה עמוקה ארוכה.
החודשים הראשונים אחרי הלידה הם החודשים הכי מורכבים ביחסים בין בני זוג.. אצלכם יש שניים שזה הרבה יותר קשה!!!!

תתני לעצמכם קצת קרדיט, תתני סיכוי לקשר הזה, יש פה מצב חדש ששניכם צריכים להבין איך מתנהגים בו..

אני מבינה שדיברת עם בן זוגך אבל חשוב מדי פעם לנסות לדבר שוב,,, תקשורת זה המפתח ליחסים מוצלחים,,, אני יכולה לומר לך שגם אצלי לא "דבש" וגם לי קשה עם הבעלול ואנחנו מתווכחים הרבה יותר מפעם והוא מרגיז אותי לפעמים ברמות על אבל אנחנו משתדלים לדבר על הכל...

אה, ועצה שלי ,, אל תחכי שהוא ייזום דברים לעשות, תבקשי, תגידי מה לעשות.. הוא לא רואה שהטטרה של איתי מלוכלך, הוא גבר, הם בנויים ככה שלא רואים ולא שמים לב. ת ב ק ש י
וחוץ מזה אל תשמרי בלב בואי ותשפכי כמו שעשת פה בפורום
ודוגמא שאת לא לבד: הבעלול שלי מכור באופן אובססיבי לאייפון, אני יכולה לדבר ורק אלוהים יודע אם הוא שמע ובחר לא להגיב או אם הוא התעלם או אם הוא לא שמע בכלל... לרוב הם פשוט לא שומעים, מסכימה איתך שזה סופר מעצבן אבל זה המצב

נשמה שלי

האמת שכתבתי לך הודעה מה ארוכה, אבל ששלחתי אותה כנראה שלא הייתי מחוברת....וזה נעלם.
אז אוותר על האורך ואשלח לך במקום הרבה

אני יכולה לספר לך מה אני עשיתי ועבד אצלי.
בעלי עובד ואני סטודנטית. הוא מכניס את רוב המשכורת והוא המפרנס העיקרי. גם הוא חשב שהוא יעבוד ואני אעשה את כל השאר בבית.
וכשאני אומרת כל השאר זה כולל קניות, תשלום חשבונות, נקיון הבית, בישולים וכו'.
התפקידים שלו הסתכמו בלבוא איתי לסופר פעם בשלושה חודשים ולתלות כביסה אחרי הרבה מריבות.
עד ההריון הזה לא היה לי אכפת. אבל מתחילת ההריון זה היה מאד קשה. היו דברים שכבר לא יכולתי לעשות.
ואז ישבתי איתו לשיחה וביקשתי ממנו שי**** לי כל יום 5 דקות לעזרה בבית. אמרתי לו כמה אני מעריכה את מה שהוא עושה- אבל שבגלל ההריון שאני צריכה קצת עזרה.
זה עבד כמו קסם. אחרי הכל- מי לא יסכים ל5 דקות ביום.....
היום הוא עושה הרבה יותר. הוא הרבה יותר רגוע ולא נלחץ כשאני מבקשת דברים וכמובן, הוא עושה הרבה בבית.
עוד משהו שחברה הציעה לי- עדיין לא ניסיתי את זה אחרי הלידה- אבל לפני זה עבד כמו קסם. פשוט נעלמתי מהבית בערב. בדיוק בזמן שהוא חוזר מהעבודה הייתי דואגת להיות אצל ההורים שלי/ אצל חברה. בהתחלה חשבתי שזה לא יזיז לו. מבחינתו- מה אכפת לו? הוא ישב על המחשב עד שאני אחזור. אבל זה עבד. הוא התקשר, שאל איפה אני, ביקש שאני אחזור. מסתבר שהם אוהבים את עצם הנוכחות שלנו בבית. ברגע שהם קצת מרגישים שזה חסר להם- הם רוצים אותנו חזרה.

מקווה שזה יעבוד אצלך הכי טוב שאפשר. ושיהיה מלא בהצלחה!!!

ויקי - את לא יודעת כמה קשה גם לי עם בעלי.... הוא עוזר המון, אבל האחריות היא עלי: מה לקנות, איזה תור יש לבר אצל הרופא, חיסונים, החלפת טיטולים.... ה-כ-ל צריך להגיד לו...... ואז הוא שואל אם הכנתי משהו לאכול. כשהוא יודע שאני בבית בדיוק כמוהו, אז מתי אני אכין לאכול?? ובלי קשר הוא נהייה דתי כזה מאז החתונה (דיברנו על זה לפני החתונה. זה לא היה אמבוש) ומכריח אותי לשמור שבת והולך לתפילות 3 פעמים ביום - ואני רוצה לצרוח!!!!!! אני שונאת שבתות בגללו! פעם שבת היה לקום מאוחר בבוקר ביחד ולינסוע לים או פיקניק, ולצאת בשישי עד 3 בבוקר עם חברים.
היום הולכים לישון מוקדם, אני קמה לבד מוקדם בשבת בבוקר וצריכה לטפל בבר עד שהוא חוזר, ואחרי האוכל - שוב תפילה! ואז שנת צהריים עד הערב, ושוב תפילה!!!!
אני מתחרפנת ממנו!!!! תאמיני לי שגם אני חושבת שנמאס לי ומה אני צריכה את זה בכלל?!, אבל הוא באמת משהו מיוחד חוץ מהקטע הדתי, וזה שצריך להגיד לו כל דבר - כל גבר פחות או יותר ככה, לא? ראש קטן בבית...
הכי קל לעזוב, ותכלס זה לא מה שאני רוצה. אני בטוחה שיהיה לך קל בהרבה עוד כמה חודשים, ואז גם בעלך יכנס יותר לעניינים, וכשתעבדי או תלמדי בתואר שני בעלך לא יחשוב שאת היחידה שצריכה לעשות דברים בבית, אז המודעות שלו תשתפר.
בינתיים, קבלי מליון

רק רציתי להוסיף למה שנאמר-
שזאת לא תקופה לקבל החלטות כאלה.
לי ולבעלי יש זוגיות מדהימה (בלי עין הרע) כמובן עם קשיים ומריבות מידי פעם.
ואחרי הלידה- למשך משהו כמו 4 חודשים, היתה התקופה האיומה ביותר שלנו.
אבל ממש.
שנינו היינו בשוק. העייפות הקיצונית הופכת כל מילה לויכוח וכל ויכוח לפיצוץ.
העצבנות מצטברת כל היום ואת והוא רק מחכים לפרוק אותה, וזה יוצא אחד על השני.

בקיצור- צריך לנשום עמוק, אבל אם הייתה לכם זוגיות טובה לפני כן, והבסיס הוא טוב, אל תקבלי החלטות דרמטיות כרגע.
אני יודעת שמנק' המבט עכשיו קשה להאמין לזה- אבל זה עובר.

ויקי....

קודם כל-

אני לא מגיבה הרבה בפורום, פשוט אני חושבת שבעלי מצא את אחיו האובד (הכוונה לבעלך).
הוא חשב שאם אני בבית כל היום בחופשת לידה אני אמורה להספיק לבשל , לנקות והוא יהיה שייח סעודי. אז זהו שלא. והיו ימים שבקושי אכלתי או התקלחתי.

מתן בן שנה ו -7 , ועדיין אתמול הוא בא לי ביציאה מדהימה כשתליתי כביסה במקום לעזור לי : את עושה יותר מדי כביסה בגלל שאת מחליפה הרבה בגדים. ברור שהוא ילך מלוכלך לגן ....

אם הייתי מייחסת לכל מה שהוא אומר אז מזמן היינו גרושים.
יש לי המון סיפורים... אבל אני מתרכזת בזה שאנחנו מתחלקים בימי מחלה של הילד שכן רבים הם, אני מחליטה לגבי המון דברים שקשורים לילד, וגם הרבה פעמים מבצעת אותם לבד.

אז מה שאני יכולה להמליץ לך זה סבלנות. הרבה רוגע , אם את תרגיעי הילדים ירגעו, הבכי שלהם יפחת , עוד מעט הם יתחילו לתקשר יותר איתך ובינם לבין עצמם.
תצאי איתם החוצה למרות הקושי עם תאומים.
הזמן טס, והיום כל פעם שאני טיפה כועסת על הבן שלי הוא בא ומנשק אותי, ומלטף אותי וזה שווה הכל!!!

בנות

סליחה שאני עונה רק עכשיו..
ואני רואה שהבנות החזירו לך בחפירה

אני מאד שמחה לשמוע שאת מרגישה טוב יותר, שדיברתם ושהיתה ביניכם הבנה.
מי יתן והדברים ימשיכו כך...

ממי, מצטערת שרק עכשיו קראתי

כמה שאני מבינה אותתתך

בנות, אתן מקסימות!
תודה!

יקירתי