ושוב אני נכנסת כחסוייה - הריון ולידה

לצערי, יש דברים שאני לא יכולה לדבר עליהם בגלוי, אפילו עם עצמי.
כשפגשתי את בעלי, ידעתי שיש לו חובות. אבל כשאת בת 21 ועוד לא עשית כלום בחיים אז לא מייחסים לזה חשיבות
ככה התגלגלנו במשך השנים, אני שכחתי מזה לגמרי. עברנו לגור ביחד, היו תקופות קשות, כי בקושי עבדתי, הייתי סטודנטית אבל זה נראה לי הגיוני ותמיד הסתדרנו עם המשכורת שלו.

את החתונה הרמנו לבד, בלי שום עזרה מההורים ואת מה שהרווחנו בעלי הפקיד על חשבון ההלוואות שהיו לו... היתי רגועה. כמה פעמים שאלתי מה עם החובות, הוא אמר לי שהכל בסדר ושאין לי מה לדאוג.
בינתיים נולדו לנו ילדים, ההוצאות גדלו, אבל שוב, הסתדרנו, כמו רוב הזוגות הצעירים בארץ.
ואז, לפני חודשיים בערך דפקו בדלת, והיתי לבד בבית, עם תינוק קטן על הידיים פתחתי והודיעו לי שזה מהוצאה לפועל.
הלב שלי נפל.
הם הסתובבו לי בבית בדקו איך אנחנו חיים ואז התחילו לרשום את כל הריהוא ומכשירי חשמל. אני רק עמדתי המומה ולא ידעתי מה להגיד.
בקיצור הם דווקא היו די נחמדות. רשמו רק את הריהוט בסלון ואת הטלווזיות. לא רשמו לא את שאר מוצרי החשמל היקרים והנחוצים באמת. מרוב שהייתי המומה ומבולבלת חתמתי והם הלכו.
מאז אני חיה בפחד תמידי שיבואו אלי הביתה ויתחילו להוציא את הריהוט. כל דפיקה בדלת גורמת לי לדפיקות לב חזקות ולרעידות בכל הגוף.
כמובן שאחרי כל העניין, לקחתי את בעלי ועשיתי לו שיחה. יום למחורת הוא כבר היה אצל עו"ד בשביל להתחיל לטפל בעניין ולהתחיל להחזיר את החובות. כרגע העניין בטיפול אבל אני חיה בפחד תמידי.
עד עכשיו לא סיפרתי על זה לאף אחד, אבל היום אמא שלי היתה אצלי כשדפקו בדלת.
אני לא פתחתי, היא התחילה לשאול שאלות... והיא גם אמרה לי שנהייתי לבנה ומבוהלת תוך שניה.
אז מכן אני רק רוצה חיבוק, כמו שקיבלתי מליוני פעמים עשהייתי זקוקה לזה ואני ממש מצטערת על החפירה!