לפני כשבועיים עברנו סוף סוף לבית שלנו...
אני רק רוצה לספר לכן כי כרגע נזכרתי בימים והלילות שהיו לי בבית הוריי..
אני זוכרת את הבכי של הילדה כמעט כל היום..כל הזמן ידיים.. לילות של בכי קורע לב ושינה שלא הייתה מגיעה לפני השעה 1 בלילה.. אולי אם היה לי הרבה מזל-11.5
ביום 3-4 שינות טרופות של חצי שעה-שעה כל פעם.
בקיצור היה סיוט... חוץ מזה אמא ואחות ואבא שיושבים על הראש מה לעשות ואיך ומתי..
היום..הילדה לא בוכה יותר מכמה שניות ביום..טוב הגזמתי לפעמים דקה עד שאני זזה ממנה להכין לה אוכל.
צוחקת.. מה ששם לא למדה עד חצי שנה פתאום תוך יומיים אחרי שעברנו הילדה יודעת להתהפך על הבטן ועל הגב.. וזזה בכל המזרון פעילות שלה.
צוחקת בקול כל פעם שרואה את הכלב שלנו יושב ליד העגלה כשאני מאכילה אותה מרק (יש שם בשר..מה הוא פראייר..אולי יפול?) מתפתחת.. אוהבת לשחק... הולכת לישון
לבד כבר כמה ימים (שכחתי לציין ששם היא הייתה נרדמת אך ורק אצלי על הזרוע וגם זה אם הייתי זזה ומטיילת בבית או במיטה שלנו בחיבוק איתי).. בקיצור- שמיים וארץ...
כן אני מודה לאמא שלי שעזרה לנו בחודשים הראשונים היה לי למי "לתת" אותה כשרציתי לנוח..
אבל זה לא משתווה לכלום... לגור לבד..לא עם שום הורים..לא שלי ולא שלו.. אני אחראית על הכלים... על הרצפה...על הכביסה... אין נדנודים...
אמאאאאאאאא... איך חייתי לפני זה..
תודה מי שהגיעה עד לפה...הייתי חייבת להוציא את זה כבר איפשהו:)
להוסיף לפייסבוק