אחרי שעברתי לידה אני יכולה לומר שגישה כזו היא אפשרית ולא רק בגדר תאוריה

תראי-
כל החיים, ולא רק בנושא הלידה, הייתי בגישה טיבעית.
ראיתי לידה של חברה פעם אחת (לפני הלידה כמובן).... מה שהבהיר לי בדיוק מהי לידה. אנחנו תמיד פוחדות מהלא נודע- כאן הרגשתי שאני יודעת בוודאות- בגלל שראיתי לידה- ואין הפתעות מפחידות.
אני חושבת שאת לא צריכה לכפות על עצמך גישה כזו, אבל אם את רוצה לאמץ אותה את פשוט צריכה לעשות לעצמך קצת שטיפת מוח.
אני ממליצה לך מאד על הספר "ללדת בבית" של אילנה שמש. שהוא ממש מצויין.
אני יכולה לספר לך שלפני הלידה, כשהתחילו הצירים, כל ציר חיכיתי לציר הבא. כשכבר לא הבנתי מתי נגמר ציר ותחיל ציר והצירים היו ממש חזקים- זמזמתי שירי ילדים במהלך הצירים, דמינתי את המלאך שלי- איך הוא יראה, דמיינתי אותו דוחף ומפלס דרך החוצה, הרגשתי את עצמי נפתחת וזה היה נפלא!
מהלידה עצמה לא פחדתי בכלל, אבל היו שלושה דברים שממש פחדתי מהם וממש קיוויתי שהם לא יהיו ושלושתם היו:
1. לשים עירוי- ממש רבתי עם הרופאים, סרבתי לשים עירוי, ממש ממש פחדתי. בסוף שמו לי כמובן... ואני חייבת לומר שזה בכלל לא כאב

שמו לי אותו על האמה של היד- ולא במפרק- כך שיכולתי לקפל את היד והיה ממש בסדר.
2. פחדתי זה שיפקעו לי את המים.


ממש לא ברור למה. ואני חייבת לומר שזה אפילו לא קצת כואב. לא הרגשתי כלום!!!
3. פחדתי שיחתכו אותי ויהיו לי תפרים. וחתכו אותי- פעמיים. היתה מצוקת עובר ולא היתה ברירה. וזה באמת כואב. אבל זה כואב לשניה אחת וזהו. והתפרים אח"כ כואבים- אבל זה לא משהו שלא ניתן לעמוד בו. קצת אופטלגין, הרבה שטיפות והכל עובר
