התלבטתי רבות אם להיכנס כחסויה - הריון ולידה

אבל בסוף החלטתי שאני מי שאני ואין לי מה להתבייש.
מעדיפה להתחיל ולספר דווקא על ההריון של להב. כל ההריון הייתי היסטרית בטירוף, ממש אמא חרדתית, הייתי בטוחה שיהיה לא תקין, כולם אמרו לי את אמא , הדאגה והאהבה לתינוקת כבר התחילו. כשילדתי את להב נורא רציתי לבטל את הכל, להחזיר הכל לקודמתו, לא הבנתי למה עשיתי את זה לעצמי ומה היה רע לי לפני - רק אני ובעלי. כמובן שהתחושה עברה והאהבה רק הלכה וגברה. גם היום אני בטוחה שהגעתי לגבול האפשרי של האהבה ואני מגלה שפשוט אין גבולות.

ועכשיו להריון הספציפי הזה - ברוך השם הוא היה מתוכנן ונקלטתי ישר בחודש הראשון. הוא זורם טוב, ואפילו בקלות יחסית להריון של להב. אין לחץ אין פניקה ואני הרבה פחות חרדתית, עד כמעט ולא חרדתית בכלל.
בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני נכנסת למעין דכאון של לפני לידה. אני לא מפחדת מהלידה, אפילו לא קצת, ההפך אני ממש מפנטזת על לידה רגילה ולא קיסרי, על הכאבים, על המים, על הפקק הרירי, על כל מה שאני קוראת ושומעת כל הזמן - פשוט רוצה להרגיש את זה. ומצד שני אני לא מחכה בכלל לדקה של אחרי.
קשה לי לחשוב שוב על השעבוד, הלילות, הבכי, הגזים, הטיטולים- בקיצור קשה לי לחשוב להתחיל הכל מ-0.
אבל יותר מהכל קשה לי עם להב - אני מסתכלת עליה ומתחילה לבכות - מרגישה שאני עושה עוול לאהבה הגדולה של חיי - שאני עומדת להרוס את חייה