יעלי (אור) - הריון ולידה

רצים לי אלף משפטים בראש ואני לא יודעת מאיזה להתחיל.
אני אודה שאני מזדהה איתך, אמנם אני לא משתפת פה את ה"חרא" אבל הוא קיים.

אולי בעצם אין לי לגיטימציה להרגיש כמוך או לתת לעצמי לשחרר צעקה רמה וכועסת כמוך.
כי את עם שניים לא קטנים, לא גדולים, עדיין תינוקות אבל כאלה שיודעים הכל
ובנוסף את בהריון.
ומה אני? עם תינוק אחד? עם עבודה בבוקר? עם עבודה אחה"צ איתו? עם בית על הראש? עם פריצת דיסק שמתישה, מכאיבה ומעייפת?!

אז מסתבר שזה נורמלי, כמו אצלך שזה יקרה.

העייפות.
התסכול.
הרגשות.
חוסר הסבלנות.
והאשמה... הו האשמה....

אז אולי זה ינחם אותך לדעת שגם לאחרות זה קורה. שגם הן אכולות אשמה אחר כך ושגם הן עושות אלף דברים אחרים לפצות על הצעקה.

ולגבי בעלך, תרשי לי