חייבת לפרוק קצת - הריון ולידה

מאז הלידה אני מרגישה שאין לי חיים.
אני כל הזמן עייפה, למרות שהדבר היחיד שאמילי עושה עכשיו זה לישון.
בלילה היא ישנה את ה-3 שעות שלה בין האכלה להאכלה, ככה שבנתיים אני לא מתלוננת על מחסור בשעות שינה, אבל אני כל הזמן עייפה.
בלילה אני ישנה כאילו עם עין אחת פתוחה ומתעוררת מכל פיפס שלה, ככה שגם השינה שיש לי היא לא ממש איכותית.

אני מתה מפחד לחשוב על מה יקרה כשיתחילו גזים וחבריהם, מה אני אגיד אז?

הדבר היחיד שאני עשה במהלך היום זה לתפקד כמחלבה, אני חיה בין האכלה להאכלה, לא עושה עם עצמי שום דבר.

כל השבוע "פחדתי" ללכת לישון כשהיא ישנה רק מהמחשבה שברגע שאני ארדם היא תתעורר, ואז זה הרבה יותר מעצבן מאשר לא לישון בכלל.
אתמול פעם ראשונה הלכתי לישון ביחד איתה, וזה בדיוק מה שקרה (נבואה שמגשימה את עצמה-בטוח), היא לא התעוררה, אבל כל השעה וחצי שהיא ישנה היא קיטרה ולא ממש ישנה טוב, אז כמובן שגם אני לא ישנתי, וסתם קמתי אח"כ עצבנית.

אני כמובן לא יכולה עדיין לשחק או לתקשר איתה, כי היא ממש פיצית ורק אוכלת וישנה כל היום, וכל זה כאילו הופך את החיים שלי לסתם רוטינה של ציצי, פיפי, קקי ושינה.
אני בכלל לא זוכרת איזה יום היום מאז שילדתי, הכל התחבר לי. בכלל שכחתי שחג וחופש כי בעלי חזר לעבודה.

גם לאכול לא ממש בא לי בשבוע האחרון, אני דיי מכריחה את עצמי בגלל שאני מניקה.

אני יודעת שאני עוד בטווח שזה הורמונים ושזה קצת דיכי וזה נורמאלי, אבל בא לי להרגיש טוב...

אוף... איזו אמא מבאסת אני...