צריכה קצת לשפוך... (זהירות. דיכאון לפניכן) - הריון ולידה

כולם אומרים לי שהזמן יעשה את שלו ושמתישהו אני אצליח להתגבר על האבדן של ארבל שלי ובאמת האמנתי בזה אבל עבר יותר משבוע מאז שהיא הלכה ממני והכאב מתגבר. אמנם אני מצליחה איכשהו להתנהג רגיל, אני נפגשת עם המשפחה, יושבת עם אנשים, צוחקת מכל הלב, יוצאת לטייל אבל אני עדיין מרגישה שאני ריקה. אין בתוכי כלום. רק חור אחד גדול שהנסיכה שלי השאירה מאחוריה. חור שלעולם לא יתמלא. אז איך אני אמורה להמשיך הלאה? ומה בדיוק אמור הזמן לעשות? להשכיח אותה? זה לעולם לא יקרה.

אני מנסה. באמת שאני מנסה ואפילו מצליחה להתנהג כרגיל. אני לא יושבת ובוכה כל היום אבל פתאום איכשהו ארבל מתגנבת לי למחשבות והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
אתמול נסענו לספארי, בהחלטה ספונטנית החלטנו עם המשפחה של בעלי לנסוע קצת להתאוורר והיה ממש כיף, צחקנו והשתוללנו כמו ילדים אבל כל דבר קטן הזכיר לי את ארבל, איך רציתי לקחת אותה לספארי, להסביר לה על החיות. היה מאד קשה לראות את כל האמהות עם הילדים, אפילו כשראיתי אמא שמפנזה מניקה את התינוק הקטן שלה- נשברתי.
איך לעזאזל ממשיכים הלאה?!
יש בי צד שלא יכול לחכות לנסות שוב, להיכנס להריון ולהיות שוב אמא אבל הצד השני מת מפחד. מה אם יקרה לי שוב דבר כזה? אני פשוט אמות.

אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה כרגע, יש פי צד מאד אופטימי שרוצה לנסות שוב, שיודע שיהיה בסדר ושארבל תמיד תישאר בחיים שלנו אבל הכאב יתעמעם ויש בי צד שרק רוצה להיכנס למיטה, להתגלגל כמו כדור, למשוך את השמיכה מעל הראש ושאף אחד לא ידבר איתי. צד שרק רוצה להיות עם ארבל, ללטף אותה שוב, להחזיק אותה שוב ופשוט להגיד לה שאני אוהבת אותה ומתגעגעת כל כך.

כששואלים אותי איך אני מרגישה אני עונה שאני בסדר. ואני באמת בסדר. רוב הזמן. פשוט לפעמים הגעגועים כל כך חזקים והלב שלי פשוט שבור.
המזל הגדול שלי הוא שיש לי בעל כל כך אוהב ותומך, עם כל הקושי שגם הוא חווה הוא מאד תומך בי ותמיד מחבק ופשוט שם כשאני צריכה אוזן קשבת. ועל כך אני מרגישה כל כך אסירת תודה. שיש לי אותו. אחרת אני חושבת שכבר מזמן הייתי נכנסת לדיכאון.

אני לא יודעת מה הסיבה שאני כותבת כאן את הדברים האלה, אולי פשוט כי אני מרגישה צורך לשחרר קצת קיטור ולכתוב את מה שאני מרגישה ואני יודעת שכאן אפשר לעשות את זה בצורה חופשית.

אני מאחלת לכולכן שבת שלום. והמון נשיקות לילדים!