אני פשוט עצובה, אין לי כח כבר. - הריון ולידה

די פשוט נמאס לי...אני כבר יום שני ברציפות רק בוכה. מילה קטנה לא במקום ואני פורצת בבכי... נמאס לי אני עייפה, וכמה שאני ישנה (9 שעות הלילה אחרי שנ"צ של שעתיים) זה לא עוזר.

פרט למה שקרה אתמול, עם הביקורות המעצבנות שקיבלתי, הייתי צריכה את בעלי והוא לא היה שם...ועד שהוא הגיע הביתה וסיפרתי לו מה קרה בבכי תמרורים כמו ילדה בת 3, כל מה שהוא אומר לי זה "אין מה לעשות צריך להתגבר, זה מה יש ועם זה נתמודד".
וכ"כ לא הייתי צריכה את זה באותו רגע... מה הבעיה להגיד "אני מבין אותך?" מה הבעיה לחבק ולהרגיע את הבכי?! הייתי צריכה רק כתף לבכות עליה והוא לא נתן לי.
בסוף הלכנו לישון כעוסים אחד על השני, כי הוא דיבר אליי לא יפה והיה לי נמאס מהיחס הזה.

הבוקר הוא הלך לעבודה ואני קמתי עצבנית.. ולמרות זאת ממש התעלתי על עצמי ויזמתי שיחה (כי כשזה ככה הוא מסוגל לא לדבר איתי עד הערב) ואפילו ביקשתי סליחה למרות שאני חושבת שאין על מה.

ועד שהשלמנו והכל היה בסדר, דיברנו על התכנונים שלנו להיום- אני חייבת כבר באופן דחוף לקנות את הדברים האחרונים ללידה (תחתוני רשת,רפידות וכו'), וגם כמה בגדים ראשוניים לקטנה,כדי שאספיק גם לכבס אותם.. וגם קצת קניות לכבוד יום הנישואין שלנו מחר, וגם לקנות רדיאטור כי קפוא פה בבית.
ותכננו לעשות את זה היום. כבר שבוע שאנחנו מתכננים כי זה הזמן היחיד שיש לשנינו וגם זה על חשבון שיעורי בית שיש לעשות-כי אין ברירה זה דברים שחייבים לקנות.

ואז הבעל מתקשר שוב. "יש בעיה".
לאבא שלו קבעו תור לרופא היום מחוץ לעיר, ואין ברירה בעלי חייב ללכת איתו.
אין לי כח אפילו לפרט....אבל הוא לא יכול ללכת לבד.
ונמאס לי שאנחנו האופציה היחידה לעזור להם-שאר האחים עסוקים בשלהם ורק אנחנו קיימים כדי לעזור.
אז אי אפשר ללכת לקניות כי התור תקוע באמצע היום, ובערב יש לי מסיבת אירוסין שכנראה אני כבר לא אהנה ממנה, וממילא בעלי לא רוצה לבוא כי יותר חשוב לו שיעורי הבית.אז גם בערב אי אפשר לעשות ת'קניות.

אז בעלי אמר לי שנלך זריז לקניות ואז אני אוריד אותו אצל ההורים ואחזור לבד עם הרכב (מחוץ לעיר..) והוא יסע איתו ויביא אותו וקיצור בלאגן שלם.
ואני יודעת שלא נספיק ואני לא רוצה בלחץ, אני רוצה להתעכב על הבקבוקים והמוצצים והביגוד הראשוני,רוצה לקנות דברים טובים, ובכלל,רוצה להנות מזה.
אז אמרתי לו שאני לא רוצה בלחץ ככה, אין לי כח ללחץ הזה ושאי אפשר לרקוד על 2 החתונות- זה או הקניות או הרופא, וכמובן שאין פה באמת ברירה- זה הרופא.

אז הוא התחיל להתעצבן עליי ולכעוס, להוציא אותי מגעילה, שאני לא רוצה לעזור.
וזה בכלל לא שאני לא רוצה לעזור-הבנאדם חייב רופא,אין ברירה. זה פשוט שאני לא רוצה לעשות הכל בלחץ, ואני לא סתומה אני יודעת שלא נספיק- הרי איך אפשר להספיק לעבור ב4 חנויות שונות,לקנות את כל מה שצריך, לנסוע מחוץ לעיר לקחת את חמי, לחזור לעיר ולהגיע בזמן לתור, כל זה בתוך שעתיים וחצי?!
אז התחלתי שוב לבכות כמו ילדה קטנה, כי נמאס לי שמוציאים אותי זבל ולא עשיתי כלום. זכותי להתבאס שמשנים לי תוכניות בשניה האחרונה, אבל זה לא אומר שאני לא רוצה לעזור.

ואני שונאת שהוא אומר "ההורים שלי עוזרים לנו כ"כ הרבה שאפשר לעזור להם".
מה זה, מידה כנגד מידה?! מה זה משנה כמה הם עוזרים?! אם צריך עזרה אז נעזור למה אני צריכה לחשוב על מה שהם נותנים לנו כדי לעזור להם!?

בקיצור נהרסו לי התוכניות, אין לי כח לאירוסין הערב ואני חייבת ללכת כי לחתונה כנראה לא אגיע בגלל הלידה.
ומחר יום הנישואין שלנו והאמת? ממש לא בא לי לחגוג איתו כבר. פשוט נמאס שכל מילה שאני מוציאה הוא מפרש לא נכון.
וממילא חגיגות יום הנישואין השנה הם עלובות. הוא לא חשב על כלום למרות שכבר שבועיים אני מזכירה לו, והוא נזכר רק אתמול, והתוצאה בהתאם.
ואין לי כח לזייף הנאה. ואני רק רוצה לישון ולא יכולה.
ושלא נשכח את המטלות בלימודים שיושבות לי על העורף.

בקיצור לקבור את עצמי וזהו