משתגעת - הריון ולידה

שלום לכולן,
זאת פעם ראשונה שאני כותבת כאן, ובפורום בכלל...אני פשוט מרגישה חוסר אונים.
אני בשבוע 29, ילד ראשון, מרגישה בסדר מבחינה פיזית, אבל נפשית לא משהו. לפני כמה ימים התחילו לי תחושות של מה יהיה כשהקטן ייצא ואיך נסתדר. אני מאוד מאורגנת והכל-הכל נמצא באקסלים אצלי, עובר עדכונים...הרוב כבר נמצא פה בבית. אני גם קוראת הרבה על הטיפול בתינוק ומשתדלת להיות "און טופ אוף אבריטינג", אבל עדיין בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי בוכה פעם ביום. בעלי שואל מה קרה, ואני לא יכולה להסביר. בנוסף, לא בא לי לצאת מהבית בכלל, חוץ מלעבודה - שם אני מרגישה הכי טוב, הכי נחמדה לאנשים, הכי יעילה, והזמן שם טס.
זה הגיע למצב שהיום בעלי הלך ליומולדת של חבר לבד, ואמרתי שיגיד שאני עייפה ולא החזקתי מעמד (רק 8 בערב). אני לא עייפה עכשיו. פשוט לא בא לי לראות אנשים. במיוחד שאחת הנשים שם רק ילדה תינוקת לפני כמה 11 שבועות והולך לה כל כך חלק עם הכל, עם ההנקה (100% הנקה), עם הכל. בחיי שלא ראיתי את הילדה הזאת בוכה. לא שמעתי איך הבכי שלה נשמע! אני מאוד שמחה בשבילה, אבל מאז לפני שבוע שהיא אמרה לי שאם אני לא אקח את רעיון הפורמולה בחשבון אז ההנקה תעבוד לי, היא קצת יושבת אצלי במקום כזה שלא בא לי לשמוע ממנה עצות. אני גרה בחו"ל, ונורא פופולרי פה שהאמא בבית ולא עובדת, אבל אני לא כזאת ולא מוכנה להפוך להיות כזאת גם כשיהיה לי ילד. ואין לי כוח להסביר פה לכל העולם ואשתו שזאת הגישה שלי ושאפילו אני חושבת שזה יהיה עדיף לילד לא לשבת עם אמא בבית עד גיל שנה, כי אמא היא לא גננת...ומה לגבי הקריירה שלי שמשמעותה גם חיים טובים יותר לילד שלי? בעלי לגמרי חושב כמוני וההורים בארץ גם תומכים, אבל פה אין לי מערכת תמיכה בכלל חוץ מבעלי, שאחרי הכל הוא לא אשה ולא אמא. אני לבד.
בקיצור באופן מוזר למדי הגעתי למצב שאני נפתחת לחבריי לעבודה שהם ממש לא ישראליים והם נותנים פידבק ומרגישה שם בנוח ובסביבת הנשים הישראליות פה פשוט לא עובד לי. לא מעניין לי.
זה הרבה דברים ביחד. אני לא מחפשת ליטוף על הראש. אבל מישהי לדבר איתה יכל ממש לעזור.

סליחה על הטחינה!

לינוי