שיתוף - הריון ולידה

בנות, כבר כמה ימים אני מסתובבת עם הרגשה נוראית (וזה לא קשור לשרשור מאתמול). ההרגשה שלי היא שפשוט אין מישהו שמבין את מה שעובר עליי.
אז ככה:
ביום חמישי, בעלי קיבל מכתב פיטורים. העסק שבו הוא עבד פשט רגל וכל העובדים פוטרו. אין לי מושג איך אנחנו הולכים לחיות. אמנם מגיעה לו אבטלה, אבל זה בחיים לא יכסה את ההוצאות שלנו.
בגלל שזו פשיטת רגל, יקח משהו כמו שנה+ עד שהוא יקבל פיצויים.
אני יודעת שזו לא בעייה בשבילו למצוא עבודה חדשה, וכבר יש מלא הצעות ממקומות שהוא עבד איתם, השאלה מה תהיה המשכורת, עד עכשיו הוא הרוויח מעולה, זה איפשר לי להיות בבית עם הילדים ולא לדאוג לפן הכלכלי.
ביומיים האחרונים הוא המשיך לעבוד שם, הם היו חייבים לסיים את הסחורה, ופשוט לא ראיתי אותי, קם בחמש בבוקר, חזר בשתיים בלילה, אני פשוט קורסת.
הבנים, בלי עין הרע, גדלים, הם זוחלים בכל הבית ופשוט קשה לי להשטלת עליהם, והם רק בני תשעה חודשים (מחר). אתמול, בזמן שהעברתי את דניאל לסלון, איתי התהפך עם הטרמפולינה, ואני מרגישה כ"כ אשמה, אשמה שקשה לי, אשמה שאין לי כוחות, אשמה שאין לי מספיק סבלנות אליהם.
אני מתפרצת המון, עליהם, על בעלי, על אמא שלי.
ואח"כ אני מרגישה פשוט דוחה, על זה שצרחתי על תינוק בן תשעה חודשים, שלא מבין מה אני רוצה ממנו, ואחרי הכל הוא פשוט מחייך אלי, וזה הורג אותי, אוכל אותי מבפנים ואני ממש שונאת את עצמי.
אני מרגישה שנגמרתי, שפשוט אין לי יותר כח להתמודד.
אני כל הזמן עייפה, כל הזמן בא לי לבכות.
והקטע, שהבנים, שהם כ"כ פיצים, כבר עכשיו לא שמים על אבא שלהם. אם נגיד איתי עושה משהו ואני אומרת לו שאסור, אז הוא מפסיק, אבל אם בעלי אומר, הוא ממשיך בשלו, כאילו כלום.
אני כל היום תקועה בבית. לא זוכרת מתי יצאתי פעם אחרונה עם בעלי, לבד.

סורי על החפירה, פשוט אין לי מקום אחר לשפוך!