סיפור הלידה שלנו (: - הריון ולידה

טיפונת ארוך, כי היה חשוב לי לפרט לעצמי בדיוק, וגם לעכל תוך כדי...

הסיפור מתחיל כבר בלידה הקודמת, בה לא הרגשתי צירים עד פתיחה מלאה, ובאתי למיון ליתר ביטחון בגלל דימום קטן בבוקר. צירי לחץ הרגשתי ועוד איך, בעזרתו האדיבה של מר פיטוצין, והם נמשכו נצח- שעתיים ומשהו. אהה, וברור שללא אפידורל שלא חשבתי שאני אצטרך.
אבל זה שווה סיפור נפרד. כשיהיה לי כוח לכתוב גם אותו.

בכל אופן, בעקבות הלידה הקודמת, שעבורי הייתה טראומטית- הן בגלל הפחד מפני היעדר צירים מתריעים, והן מהפחד מצירי הלחץ, מאוד חששתי מהאופן שבו תתפתח הלידה- ובכלל הייתי בחרדות.
שהיתי בשמירה משבוע 24, וכך גם לדמיון שלי היה די זמן להתפתח ולהתנפח. כל כאב שחשתי- והיו הרבה, ניסיתי לתזמן ולוודא שאלו לא צירים (שלא ידעתי כיצד הם מרגישים!) בקיצור- סיוט. וזה בלי הקטע הרגשי שלא היה משהו.

ולאחר ההקדמה הזו, מתחיל הסיפור האמיתי...

זהו. יום שישי- ה9/12. הגענו לשבוע 38+0 בדיוק. מי היה מאמין שנשרוד עד כאן כשדובר רבות על פגיות מומלצות עקב פתיחה ומחיקה מוקדמת..

שבוע 38+0 אומר לנו הרבה. בדיוק בתאריך הזה ילדתי את בכורי לפני כמעט שנתיים! התפלאתי, כי תמיד אומרים שבלידה ראשונה סוחבים יותר ואני כבר כאן בהריון שני ואין ולו קצה של סימן! להיפך- קמתי כל כך ערנית ובלי כאבי גב אופייניים..
טוב. כמו בכל שבת בשמירה- נוסעים לאמא לכל השבת. בשעה 3:00 אחה"צ ירדנו עם מטלטלינו לאוטו ונסענו 5 דקות לאמא שלי. שם נבלה את השבת. הגענו. התקלחתי, והתארגנו.

בסביבות חמישה לארבע התחלתי להרגיש כאבים קלילים בגב העליון, וניסיתי לעקוב. הפעם הם הקרינו גם לבטן! ידעתי שיש כאלו שמתארות כך צירים, אז התחלתי לעקוב בתשומת לב, רק שלא היה כל כך את מה לתזמן- הכאב (הקל, שוב,) הגיע במין גלים לא פוסקים, משהו כמו כל שניה וחצי גל עדין בגב. לא ידעתי מה עובר עלי אבל אחת האפשרויות הייתה שאלו כאבי שרירים רגילים. קבעתי ביני לבין עצמי שאם זה ממשיך כך או מתגבר- אני אלך להיבדק. (שכחתי לציין שיש לנו בית חולים במרחק 10 דקות הליכה מהבית- מה שמאוד מקל).

והופ- השעה 4:00! הגיע הזמן להדליק נרות! לפני ההדלקה אמרתי לבעלי שיש לי כאב מוזר ולא רציני. הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת להיבדק, ועניתי שבינתיים לא, כי הכאב ממש קל עד לא מורגש. בפנים הייתה לי הרגשה אחרת אבל התעלמתי ממנה.. פחדתי מהמציאות...

הדלקתי נרות, בעלי יצא לבית הכנסת, הילד שלי שיחק עם הדודה ופתאום הכאב טיפה התגבר. החלטתי לנסות לשכב ולראות אם הוא חולף, אבל לא הייתי מסוגלת לשכב! כאן כבר החלטתי שאני יוצאת להיבדק. סיפרתי לאמא שלי, צ'יק צ'אק התארגנו, הבאתי את התיק לבי"ח (שהולך איתי לכל מקום החל משבוע 24..), אמרנו לאחי לרוץ לומר לבעלי שיגיע לבי"ח, ויצאנו.

בדרך הכאב גבר, והיה לי טיפה קשה לנשום. כאב לי בנשימות. הלכנו לאט כי פחדתי שאם אני מרגישה משהו, כנראה אני בצירי לחץ והתינוקת בחוץ עוד רגע (חחח)
4:40. הגענו למיון, שהיה די מלא. אמרנו לאחות בכניסה שכנראה אני בלידה. למזלי כנראה הקבלה הייתה מלאה לגמרי, והיא האמינה לי, אז נכנסתי ישר לחדר לידה, לבדיקה. בבדיקה קבעה המיילדת- פתיחה 6-7! היא התרגשה, אני הרבה יותר! יש! אפשר עדיין אפידורל!

הודעתי לה על GBS חיובי והיו נתנה לי דבר ראשון אנטיביוטיקה. אח"כ היא לקחה דם לבדוק רמת טסיות לאפידורל.

אני חייבת לומר שלא כאב לי בכלל ברמה שהייתי לוקחת מלכתחילה, אבל זכר הסיוט שהיה לי בלידה הקודמת הפיג כל רצון ללדת בלי. אמרתי לעצמי- ילדתי בלי, עכשיו נראה מה זה ללדת עם, ונחליט בלידה הבאה מה עושים..

(כאן באיזשהו שלב אישי היקר הופיע משום מקום, למרות שפחדתי שיפספס..)
המיילדת הסכימה והמרדים הגיע. מה אני אומר, כשראיתי את המרדים התחלתי באמת לפחד. הוא היה איש לא צעיר בכלל, נראה מפעם, והיה נדמה לי (?) שהידיים שלו רועדות. הוא היה מפחיד כזה, עם מזוודה מלאה במחטים ורק צעק שלא אזוז כי כל תזוזה יכולה לגרום ל... ול... (אפילו לא הקשבתי מרוב לחץ). הוא שאל אותי כמה אני מדרגת את הכאב שלי כרגע מתוך 10, ואמרתי שמשהו כמו 7. (למרות שהרגשתי הרבה פחות.. פחדתי שאם אומר 4 הוא לא ייתן לי אפידורל..) הזריקה לא כאבה בכלל! לא כזה מלחיץ כמו שאמרו! רק הוא עבד עלי איזה עשרים דקות ללפחות להכניס חומרים שה' יודע מה הם בדיוק. וזה טיפה כאב כי זאת תחושת לחץ. אבל בכלל לא נורא.

מאותו רגע לא הרגשתי כלום! גם לא את הקצת שכן הרגשתי! אם עד עכשיו היה איזשהו קושי לנשום עמוק, אז שכחתי מהר מהקושי הזה. לא הרגשתי כלוווווום! צחקנו ודיברנו וכשהמיילדת אמרה לי לומר לה מתי אני מרגישה לחץ, לא הבנתי על מה היא בכלל מדברת.

תוך כדיי כך הרגשתי שאני ממש צריכה להתפנות, אבל ממש לא קקי כמו שמספרים, אלא דווקא פיפי. היא חיברה לי קטטר (לא הרגשתי כמעט) שלא שיפר את ההרגשה בכלל, והסקנו שכנראה הראש גורם ללחץ על השלפוחית.

באיזשהו שלב היא בדקה אותי והחליטה שכמעט פתיחה מלאה ואפשר לפקוע את המים לזרז. היא ניסיתי לשכנע אותי כבר קודם אבל אמרתי לה שעד האפידורל אין בכלל על מה לדבר. פחדתי שהלידה תתקדם מהר וכבר לא אספיק לקבל. (רציתי אפידורל בעיקר ללחץ- שזה היה הסיוט בזיכרוני). פקעה את המים.. ואחרי 10 דקות הודיעה שפתיחה מלאה כבר כאן. אז כבר הרגשתי כמין קלקול קיבה ולחץ בשלפוחית!! שרק גבר. למרות שזה היה מאוד מוזר כי הלחץ היה בשלפוחית ולא בישבן בכלל, החלטנו שלוחצים.

השעה 7:03!! התחלתי ללחוץ והייתי ילדה מאוד טובה. הזכרתי לה על השמן שקדים והיא הציפה אותי. מאוד התאמצתי שזה גמר אותי, ומשום מקום הגיעו הכאבים של הלחצים- הידועים לשמצה מהלידה הקודמת! (אני חושבת שפשוט נגמר האפידורל ולא הוסיפו לי) מאוד כאב לי אבל לחצתי בכל הכוח. לא היו הפסקות אלא כמו ציר אחד ארוווווווווך, אז לחצתי כל הזמן. באיזשהו שלב הוחלט על חתך ? לצערי הרב. ואז תוך דקה היא הייתה בחוץ!! יוווו! איזו הרגשה! המיילדת אמרה שהראש בחוץ וממש התרגשתי! בפעם הקודמת היה וואקום והכל היה לחוץ כזה בגלל המצוקה, ולא טרחו להודיע על יציאת הראש. בטח שלא הניחו אותו עליי מיד כמו פה.

זהו!!!!! בשעה 7:10 בערב שבת יצאה לאוויר העולם יפתי מתוקתי חני שכוללת 2.590 קילו של אושר ודבש!

ולאחר החששות המרובים אני שמחה לבשר לכולם שאכן!!!! לב של אמא מסוגל להתרחב לגבולות שלא הכרנו!!

כל כך פחדתי שלא אצליח להתחלק בין שני הילדים, אבל אני חולה ומשוגעת על שניהם! הגדול שלי כל כך התרגש כשראה אותה! ומאז כל פעם שהוא נכנס לחדר הוא קורא בהתרגשות: "תינוק! תינוק!" והוא רק רוצה ללטף אותה כל הזמן. אני כמובן משגיחה כל רגע כי אין לדעת מתי הקנאה (שקיימת ללא ספק) תתפרץ וכיצד. אבל זה כל כך מרגש לשבת ולחבק שני ילדים שלך!!!!! וואו.

אחרי הלידה כמובן היו את ענייני השיליה שיצאה בשלמותה 4 דקות אח"כ, והתפרים שלא היו נוראיים- הרדימו את המקום קודם למרות האפידורל (ביסוס להשערה שלי שתם החומר..)

אגב, כשקראתי בפרוטוקול אח"כ שצירי הלחץ נמשכו בסה"כ 7 דקות לא האמנתי.. זה היה נראה לי יותר!

ועוד אני חייבת להוסיף שההרגשה כרגע, לעומת אחרי הלידה הראשונה- שמים וארץ מבחינת התפרים. כרגע אני 10 ימים אחרי הלידה ובקושי מרגישה את המקום. אחרי שבוע כבר ישבתי רגיל. זאת לאחר שבלידה הקודמת גם היה חתך, אפילו קטן יותר מבלידה הנוכחית, וההחלמה הייתה ארוכה! יותר מחודש הפריעו לי התפרים. הכאב חלף רק לאחר יותר משבועיים, וגם אז לא ישבתי כרגיל והנקתי בשכיבה. מאוד מעניין אותי לדעת את הסיבה להבדל בתחושה בין הלידות!

אגב, ההתאוששות הייתה מהירה על אף האפידורל. בעצם בשתי הלידות ההתאוששות הייתה זהה. עם ובלי האפידורל. שום כאב ראש, שום הרדמות רגליים, בשתי הלידות יכולתי לרדת מיד מהמיטה וגם עשיתי את זה.

ופה מסתיים הסיפור.... ומתחילים החיים!

ותודה למי שהגיעה עד לכאן