סוגיות בחינוך - הריון ולידה

לפי דעתי עונש אחרי חצי שעה שעה כבר לא תורם כלום כי הוא "שכח" בכלל מה היה.
אם החלטת שאת לא וותרת על מה שעשה אז את צריכה באותו רגע לפעול בדרך שאת בוחרת לנכון לעשות

לא פתחתי את ההודעה כי אני חושבת שלא נהגתי נכון. דוקא העונש בקטע הזה היה בול. הוא ממש הבין למה לא יושב איתנו וזה לא היה פרק זמן ארוך. שחר מבחינת הבנה ובגרות הוא כמו ילד בן 10! הוא מבין דברים בצורה שאני לפעמים בהלם שילד בן 4 ככה מבין. ונגיד שמה שאת אומרת - אז נו הושבת אותו בצד לבד ו? הילד קם ומצפצף עלייך. אז כמובן תמיד יש את הפאשרות ללכת הביתה אבל באותו רגע לא התאפשר.

בכל אופן, פתחתי את ההודעה כדי שנוכל להשכיל אחת מהשניה שכל אחת תעלה סיטואציות ודרכי התמודדות. זה מפתח את החשיבה האימהית בעייני ובגלל שאני נתקלת הרבה לאחרונה עם מצבים כאלה איתו מעניין אותי איך אחרות מתמודדות.

אני לא חושבת שפעלת לא נכון ,גם אני מוצאת את עצמי לפעמים שולחת את שחר לישון בגלל התנהגות לא מקובלת בשעות הערב

הנקודת תורפה אצל שחר היא אם אני כועסת עליו. הוא לא יכול עם זה. ככה שאם הוא רואה שאני עונה לו בקרירות או כד' זה מבחינתו העונש הכי גדול.... והוא יקיף את העולם 80 פעמים אם אני אגיד לו באותו רגע לעשות את זה. רק מעצבן אותי שזה מגיע קודם למצב שהוא שם פס ואני כועסת ורק אז מגיע הרגע כי הוא לא מסוגל שאני כועסת עליו. הייתי רוצה שמראש יעשה את זה. האמת? עם יד על הלב. 80% מהפעמים הוא עושה מה שאני מבקשת אבל עדיין יש 20% שלא. ואולי אני עם דרישות גבוהות? כאילו, כולה ילד

אוי זאת התקופה שאני עוברת עכשיו עם שנהב
שתהיה בריאה שהיא מחליטה משהו זה חייב להיות עכשיו ומייד.
אבל שאנחנו מבקשים ממנה משהו לוקח לה יובלות לעשות

אז אני פשוט עברתי לשטיה של "איומים"
טוב אז מחר אין את לא הולכת לחוג
תכבי את הטלויזיה אין יותר טלויזיה להיום
תחזירי את המשחק החדש שקיבלת היום
וכ'ד

לא אומרת שזה הפיתרון אבל רק ככה זה עובד
אני כבר מיואשת ממנה
היא לא סופרת לא אותי ולא את בעלי
מה שהגדולה לא עשתה לנו זאת עושה לנו בשביל שתיהן

במילה עדינה עושה לנו בית ספר

****
האל חשב וחשב, איך אוכל להשביח את האישה? איך אוכל לגרום לה להיות עוד יותר טובה?
בדק האל -הוסיף לה חולשה לילדים מתוקים,
הוסיף לה כוח לוותר לאחרים.
הוסיף לה את היכולת להמשיך גם כשרע,
הוסיף לה את האומץ לבלוע צעקה,
הוסיף לה חשיבה עמוקה ועין חדה,
הוסיף לה רגש למחר ורגש למשפחתה,
הוסיף לה אהבה ויהי מה,
וכשסיים מלאכתו

קרא לה - אמא !!!

*****
**
**
**
*****

******
www.2all.co.il/web/Sites/2007-8

אז זה לא רק אצלי....פיוווווו
"...אם פעם אראה אתכם לרגע נעצבים,
בכל כוחי אדאג שתהיו שוב מאושרים.
ליבי מונח בידכם, אתם רק צריכים לקחת,
מקצה עולם אגיע להיות איתכם ביחד..."

אהבתי מלי

****
האל חשב וחשב, איך אוכל להשביח את האישה? איך אוכל לגרום לה להיות עוד יותר טובה?
בדק האל -הוסיף לה חולשה לילדים מתוקים,
הוסיף לה כוח לוותר לאחרים.
הוסיף לה את היכולת להמשיך גם כשרע,
הוסיף לה את האומץ לבלוע צעקה,
הוסיף לה חשיבה עמוקה ועין חדה,
הוסיף לה רגש למחר ורגש למשפחתה,
הוסיף לה אהבה ויהי מה,
וכשסיים מלאכתו

קרא לה - אמא !!!

*****
**
**
**
*****

******
www.2all.co.il/web/Sites/2007-8

מלי לא הבנתי את המשפט של אמא שלך

"...אם פעם אראה אתכם לרגע נעצבים,
בכל כוחי אדאג שתהיו שוב מאושרים.
ליבי מונח בידכם, אתם רק צריכים לקחת,
מקצה עולם אגיע להיות איתכם ביחד..."

במקרה כמו שתיארת אני נוהגת כך:
פעם ראשונה - מבקשת לא לנפנף במקל + הסבר קצרצר "זה עלול לפגוע במישהו"
אם הוא ממשיך...
פעם שניה - מבקשת לא לנפנף במקל + איום קצרצר "אני אקח לך את זה"
אם הוא ממשיך... ניגשת אליו ובלי אף מילה לוקחת לו.
בדרך כלל זה גורר בכי ו/או מחאה, לפרק זמן קצר מאוד, אני לא מתרגשת מזה.
בחצי שנה האחרונה הוא גם מצליח להפסיק מהבקשה הראשונה שלי, כי הוא
כבר הפנים שאני מקיימת את ה"איומים"

סוכנת אם הבנתי נכון היא התכוונה לשיערות הלבנות

מלי

אבל למה מסתירה את הקשיים?

הקשיים= השערות הלבנות שהקשיים מוציאים.....
"...אם פעם אראה אתכם לרגע נעצבים,
בכל כוחי אדאג שתהיו שוב מאושרים.
ליבי מונח בידכם, אתם רק צריכים לקחת,
מקצה עולם אגיע להיות איתכם ביחד..."

אצלנו בד"כ 99% אחוז מהזמן היא מקשיבה, אבל מסיבה מאוד פשוטה היא לא מסוגלת להתמודד עם צעקות אז אם אני אומרת משהו היא עושה כדי שאני לא ארים את הקול

אצלנו לצערי בזמן האחרון הכל הולך בכוח. כל דבר שאני מבקשת והוא לא עושה - גורר אחריו סנקציה - אם הוא מתחצף או מתעכב ללכת לגן אז אני לוקחת אותו בכוח לגן (הוא שונא את זה).
ואז בפעם הבאה אני אומרת לו: אתה בא לבד או שאני לוקחת אותך בכוח? לרוב זה מספיק והוא בא לבד...
אני חושבת שאין כזה דבר שילד הגיע לגיל שאי אפשר להכריח אותו לעשות משהו - הילד כולה בן 4 זה עוד מוקדם להגיד כזה דבר. ועכשיו זה הזמן לבסס את ההתנהגויות שלהם ולא לתת להם כוח או זכויות שבגיל מאוחר יותר יעלו לנו ביוקר.
זה כמובן צריך להתאים לילד ולהורה. אצלנו זה מתאים.
בקיצור- אני בגישה המיליטנטית.
"..ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם.
באים הנה דרככם, אך לא מכם.
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם.
כי לא לכם הגיגיהם..."

מתוך "על הילדים"/חליל ג'ובראן

חגית, התכוונתי שיש גיל ששימוש בכוח הוא כבר פג תוקף אם אפשר להגיד ככה. גם בגיל 12 אפשר להכריח בצורה כוחנית לעשות דברים השאלה אם זה נכון לבנות את הדברים ככה. אם זה נכון להכריח פיזית. בגיל 4 אולי עדיין כן אבל אני מאמינה שבד בבד צריך להשתמש במילים ככוח כי בשלב כלשהו את לא תגררי אותו לאוטו - כשיהיה בן 10 לדוג' , אלא תפעלי אחרת...
למשל חברה שלי סיפרה לי פעם - הילדים שלה היו בני 10 ו8 אני חושבת. הבת היתה הקטנה ותמיד היתה נמרחת בבוקר. היא העירה אותה בוקר אחד ואמרה לה יש לך כך וכך זמן כי השעה עכשיו כך וכך אם לא תהיי מוכנה תאלצי ללכת לבד לבי"ס. הילדה לא היתה מוכנה חברה שלי לקחה את הגדול והשאירה אותה בבית. מיותר לציין שלהבא הילדה היתה מוכנה פיקס בזמן. כי היא אחרה לבי"ס וזה עלה לה בכעס של המורה ופדיחות ולילד בן 8 זה משמעותי להגיע לבי"ס בזמן.
קיצר - את השיטה הזו אני יותר אוהבת. למרות ששוב, שחר בן 4 גם אני לפעמים מפעילה קצת כוח. סתם תהיתי מה הלאה בעתיד.

בהחלט קשה!

האמת הקושי שלי הוא בכך שאופק דין ילד מאוד מאוד בוגר ולפעמים אני כועסת כי אני מצפה ממנו להרבה. אני שוכחת שגם הוא בסה"כ ילד

תמר זה בד"כ גורם לו לאסוף את עצמו כשאני אומרת לו אתה רוצה שאני אכעס? היום ספציפית לא אבל כמו שאמרתי הילד לא מסוגל שאני כועסת עליו. אני חושבת שאולי באמת אני מצפה ממנו ליותר מידי ושהוא כולה ילד. יחד עם זאת אני לא מתכוונת לוותר לו וכו' על דברים עקרוניים. ובזמן האחרון הוא מאתגר אותי (דרוש סמיילי צורח

אני אומרת לו לפעמים "גם כשאתה תבקש ממני דברים אני לא אקשיב לך" ובד"כ הוא אומר "לאאאא, אני רוצה שתקשיבי לי" ואז אני מבקשת שוב את מה שביקשתי והוא לא הקשיב...

זה בד"כ עוזר, חוץ מפעם אחת שאמרתי לו משהו כזה והוא אמר "זה לא משנה לי"

מה הכוונה שלך בילד כוח?

תמר
הבלוג שלי

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=myscraps

במקרה שתיארת- הייתי לוקחת את המקל ובזה זה נגמר.
אם אני צריכה לשים אותה בפסק זמן אני הרבה פעמים שמה אותה פיזית. היא קמה ואני מחזירה. ככה עד שהיא מפסיקה להילחם איתי.
אם אני אומרת לה שצריך ללכת או משהו והיא מסרבת אני בהחלט לוקחת אותה פיזית. המסר הוא ברור וחד: הדבר הזה שביקשתי ייקרה. נקודה. בלי דיונים מיותרים ובלי תחנונים.
היא מבינה את זה ולכן רוב הזמן אין צורך באמת להפעיל כוח.

מיכל

השיטה שלי היא כזאת:

אורי תעזוב את המקל+הסבר קטן
אם הוא לא עוזב אני לוקחת. בלי להגיד מילה.
אם הוא צורח אני לא מנהלת איתו אפילו דיון עד שהוא נרגע.
כשהוא נרגע אני מדברת איתו ומסבירה לו למה לקחתי את המקל.

בדרך כלל הוא לא צורח כי הוא כבר הפנים שאין מקום למשא ומתן כשצורחים.

אם יש שלב שהוא מתחיל להתנהג לא יפה, ואני שמה לב שאני מעירה לו הרבה,
אז אני אומרת לו שהוא מתחיל להתנהג לא יפה ו"נותנת לו עוד הזדמנות" לשפר את ההתנהגות שלו. מחמיאה לו על ההשתדלות ומעודדת את ההשתפרות.
בעצם במקום להחמיר את הסנקציה ולהמשיך עם תשומת הלב השלילית אני מנסה לעשות מהפך- לתת את תשומת הלב שהוא מחפש אבל בנימה חיובית.
"איזה גדול, איך אתה אוסף, איך אתה משתפר כל הכבוד, איזה נעים לי להקשיב כשאתה מבקש יפה",
ברוב גדול מהמקרים זה פועל והוא עושה מאמצים להשתפר.

אני לא נכנסת איתו לסתם מלחמות, אבל כשאני אומרת לא אז לא. אני לא מוותרת.

היינו אצל ההורים של יניב בשישי ואלה בכתה בארוחת ערב ואמא של יניב הביאה לה מפית אז אלה צרחה עליה "די". באותו רגע היא ירדה מהשולחן ולא חזרה עד שהיא נרגעה וביקשה סליחה מסבתא.
אנחנו לא מוכנים לסבול מהם חוצפה או אלימות. לשני אלה אנחנו מגיבים בחומרה.
מצד שני כן מנסים לתת את המקום לילד לרדת מהעץ אם צריך, לעשות עבורו צעד ראשון.

זה אף פעם לא קל, הם תחמנים ומבינים עניין מהר, צריך לעמוד על המשמר כי הם כל הזמן בודקים את הגבולות ומנסים לראות אם אפשר לפרוץ אותם.

חפרתי וחפרתי...

[
[

שרשור מעניין
פייס: ortal_hori

לא יודעת למה באמת לא קמתי ולקחתי פשוט את המקל

סליחה שאני עונה בלי לקרוא את כל מה שלפני, אני בטוחה שאני יכולה רק להחכים ממה שכתבו לפני..
[

גם אנחנו גרים ליד ההורים שלי, וזה סוג אחר של סבא וסבתא שרואים כל יום,
ובכל זאת, אני מרגישה שהחינוך הוא עליי ולא עליהם.
אם הילדים יתנהגו לא יפה, או ידברו לא יפה לאחד מהם אני לא אשתוק.

ואני מבינה מה את אומרת לגבי הילדים- כל אחד מעורר משהו אחר והתמודדות אחרת, וכל אחד מפעיל בלב משהו שונה.
אבל לא הייתי מתייגת כילד כוח.. זה תיוג שאין ממנו דרך חזרה בעיניי.
זה שהוא מטריף אותך- זה התמודדות שלך כבר ולא שלו. הוא לא אשם שזה לוחץ לך על איזה שהוא כפתור. תנסי לחשוב למה זה מטריף אותך.
אני למשל גיליתי די לאחרונה שאני מטריפה את אמא שלי כי אני דומה לאבא שלי (הם גרושים) ויש לי הרבה מהתכונות שלו שגרמו לה להיפרד ממנו- זה משגע אותה כי ממני היא לא יכולה להיפרד, והיא צריכה ללמוד לקבל אותי כמו שאני.
למשל עם אורי הרבה יותר קל לפתור חיכוכים ולהגיע לתוצאות כשפועלים איתו בחיובי, ונותנים לו מקום לרדת מהעץ, גם בגן בתחילת השנה היה לו צוות חדש והוא בדק אותם בהתחלה, בדק גבולות, וכשאמרתי להם לפעול איתו מהמקום החיובי- לתת לו לעזור, לשבח אותו, לתת לו תפקידים.
עם אלה יותר קל לפתור חיכוכים כשנותנים לה דוגמאות, מפשטים לה את הסיטואציה. (למשל- אם היא חטפה משהו לאורי- איך היית מרגישה אם הוא היה חוטף לך וכו'...)

בסיטואציה שנתת- אני לא חושבת שההתעלמות שלך הייתה נכונה.
מבחינתו ברגע שהתעלמת וויתרת.
מה זה נסגור חשבון? הוא עכשיו צריך להבין את המשמעות. אם זה היה משהו בטיחותי (נגיד היה משחק במצית?) היית מתעלמת? ברור שלא.
לדעתי אם מענישים העונש צריך להיות ברור בצורת אזהרה לפני שמטילים אותו על הילד ולא אחר כך. (אם לא תחזיר את המקל עכשיו אין סיפור בערב. ) ואז הוא בוחר בהתנהגות שלו כשהוא יודע מה עלול לקרות.
ולא לאיים סתם- אני הרבה שומעת אמהות שאומרות- אם לא תעשה ככה וככה אנחנו הולכים עכשיו. כמה מהן באמת הולכות? זה איום ריק מתוכן והילד יודע את זה. אם מאיימים ללכת-להיות מוכנים ללכת.
[

[
[

אני מסכימה עם זהר במה שהיא כתבה...
גם כשגרים ליד סבא וסבתא עיקר החינוך הוא באחריותך...

אני לא הייתי דוחה את עניין הטיפול בנושא, מטפלת באותו רגע...
גם העונשים צריכים להיות קשורים - במקרה שלך זה היה קשור, כי כמו ששחר לא רוצה להקשיב לך כשאת מעירה לו, הוא לא יוכל להקשיב לך גם בטוב...

רק הבהרה - כשאני מאיימת אני עושה. אני לא מהאימהות (אמא שלי) שמאיימות ולא עומדות במילה שלהן. שחר ילד מאוד מחונך לא רק שהוא מחונך הוא גם ממש ילד טוב. מקרים כאלה שהוא שם עלי פס לא קורים הרבה אבל לאחרונה קורים יותר. אולי הוא קורא את זה שקשה לי פיזית. אבל מצד שני הוא מחובר אלי באמת בחבל הטבור.

חשבתי לעצמי אתמול בערב שבאמת אני מצפה ממנו ליותר מידי. גם קצת קשה להיות ילד בן 4 ושכל הזמן אומרים לך את זה ומצפים ממך להיות הגדול והבוגר. אני מאוד מחזקת אותו כשעושה דברים חיוביים אפילו סתם אם הוריד צלחת מהשולחן או הרים גרב שנפלה לי מהכביסה בלי שביקשתי.

באמת לא יודעת למה פשוט לא לקחתי לו את המקל אתמול

השרשור הזה מעניין

אוהו...זה קורה המון..סביב הרבה דברים ובכל מקום
בעיקר אצל ההורים של נועם- כי שם היא מרשה לעצמה מאוד
מה שאני עושה זה להעיר...אחכ אומרת באופן תקיף עם הרמת קול קלה
בשלב השלישי אני לוקחת לה מהיד

התגובה הקבועה שלה היא לבעוט לצרוח ולפרק את כל הבית..זורקת ורומסת כל צעצוע ולפעמים גם מנסה על ינאי

התגובה שלי לזה זה להוציא אותה החוצה אם אפשרי (לא לילה ולא קר וכו)
היא יוצאת לחצר ושם צורחת ובוכה עד שנרגעת

ולפעמים כשלא ניתן להוציא אנחנו מתקפלים משם הביתה כי ינאי קטן ועוד לא ממש מבין שהוא מפסיד מזה (אני מקווה)- כשיגדל בטח ניקח אותה הביתה ונשאיר אותו שם לשחק עם הסבים כך שהיא תראה שמחמיצה

החכמתי המון המון המון.

שרשור מעולה.

אני רק בהתחלה אבל זה בהחלט מתאים לי.

תודה!

אני גם כמו תמר לפעמים מרגישה שאני מצפה כל כך הרבה מאמילי וזה קצת יותר מדי בשבילה.
אני לפעמים מבקשת מאמילי לדוגמא 'אל תשתוללי כי את תפלי' והיא עונה לי 'לא רוצה! אני אזהר'
אז פעם הייתי מבקשת שוב, אבל גם פעם היא לא הייתה עונה לי ככה
לכן אני הגעתי למסקנה שלפעמים היא פשוט יודעת מה טוב לה! אפילו אם אולי היא באמת יכולה ליפול או אפילו אם שחר באמת יכול להכאיב לעצמו עם המקל..אולי עדין אפשר להתחיל לתת להם להחליט לפעמים או ללמוד בדרך הקשה.
הרי כמו שאת אומרת כשהם היו תינוקות אז היינו בכוח פשוט לוקחים אותם מסיטואציות מסוכנות, אבל הם כבר בגיל שאפשר לסמוך עליהם.
אני נוהגת להגיד לאמילי 'אוקי תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת יכולה ליפול' ובד"כ היא באמת מסתדרת יופי!
זה ענין של לשחרר לדעתי (אפילו אם יש עלות של להכאיב לאח הקטן)