השתפכות - הריון ולידה

אני מגדלת נערה בת 15.
בתור תינוקת, היא הייתה שיא המתיקות והנועם, ילדונת שלווה, רגועה, חייכנית, צחקנית, חברותית בצורה יוצאת דופן, מקסימה אמיתית ששבתה בחיוך ענק וריסי מניפה את כל מי שנקרה בדרכה.
בקוקיות פרפרים ושמלות פונפונים היא התהלכה לה בעולם וגבתה קורבנות למנת יתר של מתיקות, נוחות (הייתה ילדונת נוחה בצורה בלתי חוקית ממש) וקסם.
והנה, בגרה הילדה והפכה נערה.
נערה מוצלחת ויפהפיה, מחוננת, מצטיינת, אהובה ו... בגיל ההתבגרות.
לא אלאה אתכן בסיפורי הגיל הזה, אניח לכן לגלות את קסמיו בעצמכן בבוא המועד
אבל היום בבוקר השאיר אותי עם דפיקות לב מואצות, דמעות בעיניים ורשרוש קטן בלב...
היא קמה, התארגנה, הסתדרה, ירדה מחדרה ונעמדה מול המראה.
15 דקות ליציאת ההסעה לביה"ס.
עומדת הגברת מול המראה, ומסדרת שיערה (ארוך, חום כהה, גלי, מלא, מבריק ובריא).
לפתע צרחות: "נמאס ליייייייייייייי!! תקחי ממני את זה!! מה זה!!! נמאס לי!!"
טראח. תיק ביה"ס מוטח על הקיר.
10 דק' ליציאת ההסעה.
היא מושכת בשיערה בחוזקה, ממשיכה לצרוח: "זה כמו גידול!! נמאס לייייייייייייייייי!! אני לא יכולה יותרררררררררררררררררר!!!"
בעיטה ברגלי, נעל עפה על הספה.
5 דק' ליציאת ההסעה.
היא מנסה לאסוף את השיער לקוקו מהודק, טוענת שאי אפשר, בוכה, צועקת, נרגנת, אדומה, נופלת על כתפיי..............

בנות, זה היה נורא. השאיר אותי עצובה, דומעת בעצמי...
אני זוכרת את הגיל הזה, זוכרת כמה הוא נורא, עד כמה נוראית הביקורת העצמית האיומה הזו על כל דבר: על המראה, על עוד 2 קילו פחות או יותר (הייתי תמיד רזה, רזה מידי. בגיל ההתבגרות כשכל חברותיי התחילו להתעגל וזה היה כ"כ יפה בעיני, אני נראיתי כמו ילדון מקלון בן 8, ששוקלת 38 קילו...), על פצעי הבגרות האיומים והנוראים, על הבגדים שאין לי והאדידס בהם אני חושקת ואין להורים את הכסף לשלם, על השיער, על הגבות שצריך לעצב, על השפם שצריך לתלוש, על החזה, והחזיה, והתחתונים הנכונים והגרביים האופנתיים...

ובכיתי עליה, על הסבל הזה שלה...

ותגידו לי, למרות שאני אמא שלה, ולדעתי השיער שלה זה הדבר הכי יפהיפה עלי אדמות, והיא כולה נזר בריאה מושלם - האם לדעתכן החלקה יפנית תעזור לה קצת לקבל את השיער שלה, ולא להתענות ממנו כל כך?...

שרון, אמא מודאגת לבת מתבגרת...