חייבת לפרוק איפה שהוא... :( - הריון ולידה

מצטערת מראש על החפירה אבל אני כבר על סף בכי אחרי ששמרתי כל כך הרבה זמן... ונראה לי שזה מתחיל להשפיע לי על ההיריון כל העצבים האלו...

מאז ומתמיד לי ולאבא שלי לא היה קשר טוב ורציף... כל השנים שגדלנו איתו הוא היה סוג של לא יוצלח כזה שגרר את המשפחה שלי לחובות עתק שאמא שלי משלמת עליהם עד היום... עד היום בשביל שלמות הבית היא שמרה וספגה בשביל כולנו (היו מקרים נדירים שספגה יותר ממילים לא יפות, אבל אבא שלי כל כך נבהל מהתגובה שלי ושל אחותי לזה שפעם אחת הספיקה לו והוא לא עשה את זה יותר...)

לאחרונה זה הגיע לפיצוץ, הוא עובר איזה משבר של גיל 50 פלוס- לגמרי צריך טיפול נפשי, מסתגר, לא יוצא לא נפגש עם חברים מאשים את כל העולם בצרותיו וגם אותנו והוא עזב את הבית מזה שבועיים. אני גם ככה לא מדברת איתו כבר כמה שנים טובות חוץ מבארוחות ימי שישי כשאנחנו נפגשים... אז כשהגענו לפני שבועיים לארוחת שישי ללא נוכחותו בעלי רצה ללכת לומר לו שלום , שלא ירגיש שאנחנו לוקחים צד בסכסוך בין שניהם... הוא התחמק, ברח מאיתנו, סרב לדבר, ואני פשוט רתחתי וזעמתי... זה הגיע למצב שאמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה אותו בסביבתי בלידה ומצידי שגם לא יגיע לברית...

אמא שלי כהרגלה מנסה לפשר ולהרגיע ולשמור על חזות רגילה אבל אני פשוט שבורה מזה, היום שלי מתחיל בבכי, כל פעם שאני שומעת איך הוא מדבר לאמא שלי אני חוששת שמשהו "יישבר" אצלו בראש והוא יעשה איזו שטות ויהרוס לי את מעט המשפחה שנותרה לי... אחותי בת 16 איתם בבית והיא גם ככה עם בעיות משלה אחרי שעברה המון בבית בתור ילדה קטנה ואני כל כך מפחדת שתישאר שם...

בקיצור סמטוחה אחת גדולה וכל מה שאנירוצה זה לחזור הביתה מהעבודה (שהבוסית ה@#^$^ שלי עושה לי את המוות על סקירה שקבעתי ביום שישי שאני לא עובדת בו והיא החליטה שאני כן צריכה לעבוד וסירבתי אז עכשיו היא עושה לי פרצוף וטובה שהיא מחפשת מחליף) ופשוט להיכנס מתחת לפוך עד שהכל יסתדר, כמו איזה ילדה מטומטמת בת 12...

סתם הייתי צריכה לפרוק , בעבודה אין עם מי לדבר, בבית עגום גם ככה ובעלי סתם דואג גם ככה...