אז בעקבות מחשבות רבות, וסקרנות גדולה- סקר... - הריון ולידה

ואענה בעצמי:

לי בתור ילדה זה תמיד היה נראה טבעי- משפחות גדולות, ואפילו גדולות מאוד.. אפילו יותר מזה- משפחות עם 2-3-4 ילדים היו נראות מצומצמות משהו

אני מאוד אוהבת לראות משפחות גדולות!
זה ממש נחת!!

כמובן אם מדובר במשפחה שבה הילדים נראים מחונכים ומטופחים כמו שאמרת...

אני מכירה אישית משפחה חילונית עם 5 ילדים וזה תמיד נראה לי מופלא!

הלוואי ויכולתי אני "לעשות"

זה מאוד מאוד תלוי בהרבה דברים-
אם הילדים נראים מוזנחים כאלה מבחינה אסטטית, לא אם הם לבושים עם בגדים של פוקס או לא..
אלא משהו מינימאלי..
ואם הם רבים ביניהם או מתפרעים..
או איך ההורים מתנהגים איתם, אם ההורים בכלל משתלטים עליהם!

בקיצור- זה תלוי..

אם זו משפחה מדהימה כזו והכל מושלם- אני מסתכלת בהערצה!!!
ממש... הלוואי שאני אהיה מסוגלת מכל הבחינות..

אני באה ממשפחה קטנה, אנחנו 3 ילדים וכל הבני דודים שלי הם 2-3 ילדים...
ואני ממש רוצה משפחה גדולה!
[

חד משמעית - קינאה גדולה

אה....
רחמים
פליאה (איך הם מצליחים להאכיל כל כך הרבה פיות)
מחשבה לעצמי: "לי זה לא יקרה......."

ממש לא קנאה!
ממש לא!
כל אחד יכול להביא 10! אבל לגדל אותם בכבוד, לפרנס, להשקיע, לטפח לא כל אחד יכול ולצערי לעיתים זה ניכר...גם לעיתים לא ואז שאפו
כמו שעמית כתבה, אם הם מוזנחים ולפעמים אני רואה דברים שמעצבנים אותי כמו ילדה בת 6 שלוקחת את חמשת האחים שלה לגן או עושה קניות במכולת ...מעצבן אותי ביותר!

ברור ההרגשה לגמרי תלויה באיך שהם נראים לי
- אם נראים טוב, נקיים ,מטופחים - אני מלאת הערצה !
- אפילו אם נראים אולי לא הכי נקיים (ילדים ..קורה שמתלכלים) , אבל רואים את ה"יחד" של המשפחה , הורים סבלנים - אני גם מעריצה

- שאני רואה אבא מה"דוסים הכבדים" עם עגלה עם תינוק בפנים, עוד 2 תלויים בצדדים, עוד 3 מחזיקים ביד ועוד 4 כמו זנב תופסים אותו במעיל...כאן- קודם כל אני מתפוצצת מצחוק אבל בלב אומרת : כל הכבוד !

אני שלמה עם עצמי עם 3 ילדים שיש לי שיהיו בריאים אני לא מקנאה באף אחד רק הערצה

פתחת פה לדעתי תיבת פנדורה...
כי לדתיים, כמו שאת אומרת זה נראה טיבעי לחלוטין, ואפילו אורח חיים. ובנושא רגיש שכזה כמו ילדים קשה לפעמים לקבל מעין ביקורת על משהו שנוגד את האמונה.
מצד שני החילונים שלא מכירים אישית משפחות מרובות ילדים ורק רואים מהצד זה נראה בלתי אפשרי בעליל.
וגם כמובן יתחילו לעלות עכשיו כל הסטיגמות על השאלה מי מפרנס את כל הילדים...

אנסה לענות, בזהירות רבה. אציין שלא בכוונתי לפגוע באף מגזר ובסופו של יום כל אחד חי לפי אמונתו ואורח חייו.
בילדות הייתי במסגרת חרדית והייתה לי משפחה ״מאמצת״ שהיו לה 7 ילדים בתקופה שאני הייתי אצלם (ז״א 8 איתי) והאמא הייתה עוד צעירה בתחילת דרכה. אני לא אגיד שהילדים היו מוזנחים ולא מטופלים חו״ח. כולם היו נקיים ולבושים יפה ושבעים. אבל אני, שבאתי ממשפחה של 2 ילדים היה נראה לי מוזר כל העסק הזה. ישנו 4 ילדים בחדר, על מזרונים. לא כי היה להם בית קטן, הוא היה בסדר, אבל עם כמות כזו של ילדים שום שום בית לא יספיק כדי לשים ילד-שניים חדר.
אבל מה שהכי הפריע לי, אפילו בתור ילדה קטנה זה העדר יחס האם לילדים. היא הייתה אשה מקסימה. דואגת ואוהבת. אשת חיל ממש. אבל זה לא מספיק. פיזית, לא היה לה את הזמן לתת לכל ילד את האהבה והמסירות שהייתה בה. בבוקר היינו מתעוררים, הגדולים (שבעצם לא היו כאלה גדולים) היו מעירים את הקטנים, מלבישים ומכינים אותם. האמא בינתיים הכינה א. בוקר. אוכל האמא הניקה/ האכילה את התינוק (ותמיד היה את מי להניק או להאכיל בכפית) והגדולים שוב עזרו לקטנים. וככה זה גם במשך היום. לכל אורך הדרך אני לא זוכרת ולו פעם אחת שאמא הייתה ממש יושבת עם ילד או שניים ומשחקת או עושה איתם שיעורים. לא כי היא לא רצתה פשוט לא היה אפשרות גם לנהל את הבית וגם לה****, ולו כמה דקות לכל ילד וילד.
אני לא יודעת מה היה המצב הכלכלי שלהם כמובן, הייתי ילדה, אבל האבא היה בחור ישיבה והאמא מורה. אז אני מבינה שהם לא היו מיליונרים.
הקטנים היו לובשים בגדים של הגדולים, היו משתמשים הרבה בגמ״ח, לא הייתה ארוחה בשרית כל יום, ספרים לבית ספר היו מעבירים מילד לילד, גם אם מצב הספר בקנטים. היו מוחקים את התשובות בחוברות כדי שעוד יוכל להשתמש בזה.
ואני אפילו לא מדברת על אפשרות לחוג לכל ילד, או בהמשך אוניברסיטה וכאלה. זה כמובן בלתי אפשרי, גם אם מרוויחים מעל הממוצע.
אבל היה מאוד שמח שם. כמו מועדון ילדים 24 שעות ביממה. בשולחן של יום שישי, כשכולם יושבים ביחד שרים צוחקים זה היה מקסים. האחים היו מאוד מגובשים, ילדים טובים ואחראים (אי אפשר אחרת, הרי מטילים אליהם אחריות גדולה כבר מגיל קטן). אף פעם לא היה משעמם.

יש כאלו שיגידו מה זה חדר לכל ילד ובגד חדש לעומת בית שיש בו צחוק של מלא ילדים. אם זה אני עוד אולי יכולה להסכים, אבל גם אם לילד אין בגד חדש, שום דבר ואף אחד, אפילו אח, לא יכול להחליף את אמא ואבא

אז מה אני מרגישה בשאני רואה משפחה עם הרבה ילדים (אני מתכוונת 7-9 וכאלה)?
אני מרגישה מעט עצבות על הילדות של ״הגדולים״ שנלקחה מהם, ועל כך שילדים אלו לא ידעו שאמא יכולה אשכרה להיות איתך ורק איתך.
וגם השאלה הכלכלית עולה לח בראש לא פעם.
כי אני רואה את תפקיד ההורה לא רק בלידת הילד וגידולו צורה טובה אלא גם בלהעמיד את הילד על הרגליים וזה לצערינו עולה כסף. הרבה כסף.

אבל ככה אני מרגישה. ילדים אלו נולדו לצוך המציאות הזו, הם לא מכירים משהו אחר לכן גם שום דבר לא חסר להם. אלו ילדים שמחים ומאושרים. שכל מה שהם מאמינים שצריך להיות להם - יש להם.

טוב יצאה לי חפירה
מקווה שלא פגעתי ברגשות של אף אחד. ככה אני רואה את הדברים. מישהו אחר רואה זאת אחרת. וזה מעולה שזה כך

אני באה ממשפחה של 4 ילדים והיה לנו מאוד כיף
תמיד רציתי 5 ילדים

כרגע יש לי שתי בנות מקסימות ועם כל האושר והכיף והגאווה יש הרבה קשיים ואנרגיות בגידול ילדים
בעלי לוחץ לעוד ילד ואני ממש לא חושבת שזה הזמן
אם כן יהיו 5 ילדים אז יהיו הפרשים גדולים כדי לחכות שהגדולים יהיו מספקי גדולים ועצמאיים
אני לא חושבת שאני אוכל לגדל 3-4 ילדים קטנים ביחד ומי שיכולה כל הכבוד , אני מעריצה אותה !

אני חולת שליטה וכשיש ילדים הכל הוא ספונטני והולכים לפי המנגינה שלהם ולפעמים זה משגע אותי להישאר בקור רוח ...

אז אחרי החפירה... כשאני רואה 7-8 ילדים עם ההורים אז יש רגשות מעורבים , מחמם את הלב לראות משפחה כזאת , יש קנאה ויש הערצה וקצת רחמים .. הכול מהכול

משפחתו של אבי הם אנשים דתיים, ולאחות אבי (דודה שלי) יש 6 ילדים, בהפרשים קטנים. מהדוגמה שאני רואה ממנה, אני רק מקנאה. ניתן רק לקנא במשפחה בה כל אחד מהילדים מטופח, מלובש במיטב המותגים, הולך לחוגים ולהעשרות, ומתפתח בדיוק בכיוון שלו.
כמובן שזה לא המצב אצל כולם.
וכמובן שיש מליון דוגמאות אחרות שנוטות יותר לכיוונים כמו שהצביעה שולי.
לכן, בגדול, אני לא לוקחת את מספר הילדים כמדד לרמת הקנאה או הרחמים שאני חשה כלפי אנשים, באופן כללי.
באופן אישי, אני מאד אוהבת ילדים, לגדל אותם ולצפות בהתפתחותם, וחשה קנאה מסוימת באמהות לילדים רבים.

מאד הזדהיתי עם שולי.....
פייס: ortal_hori

אנחנו התמקדנו קצת רק בתקופת ילדות של אותם ילדים במשפחות מרובות ילדים אבל צריך לא לשכוח (עם כל הכבוד לילדות) שבעצם בכוח האמיתי של המשפחה מגיעה כאשר כולם/רובם מתבגרים משפחה גדולה,עמידה - זה אדיר לדעתי מלא דודים ודודות, בני דודים - חלום !
בתור בת יחידה בואו נגיד שאני בדיוק במצב הפוך...שהיתי קטנה - הילדות שלי היתה מעולה היתי מרכז העולם להורים שלי, קיבלתי הכל מהכל (כולל חינוך/מיליון חוגים/בית ספר למוסיקה/מותגים /טיולים וכו) קיבלתי הורים שהשקיעו לא רק את הכסף אלא גם מעצמם , תמיד סיםור ללילה, תמיד צמה ופפיון בבוקר..
זאת אומרת בתור ילדה דיי נהניתי
אבל עכשיו..בואו נגיד לא ממש דבש..הורה חולה- סיפור ! אין מי שיחליף אותי, אין מי שיעזור ..בדיוק בנקודה הזאת אני מבינה שאחד זה ממש לא מספיק

מרינוש, אחד זו הקיצוניות השניה, לדעתי.
אבל איפשהו בין שניים ל-5 נגיד (בהנחה שאת כל ה 5 אפשר לכלכל עד הבצורה טובה) זה אחלה מכן הבחינות. מעבר, אפילו מבחינת משרד החינוך צריך גננת וסיעת

אם אני רואה שהילדים מטופחים ומחונכים אני מעריצה את ההורים!
אם לא...אני מרחמת עליהם...

שולנקה מסכימה איתך לגמרי..
זאת בדיוק הסיבה שלא נסחפתי עם 10 ילדים אלא הסתפקתי בשלישיה שלי

אני מלאת והערצה למי שיש לו כוח נפשי לגדל בכבוד 5 ילדים.
אני מוצאת את עצמי ב 8 בערב אחרי שהבנים נירדמו באפיסת כוחות וזה אחרי שאני לא עובדת ווכל היוום אני עם הכביסות והבישולים .

אנחנו גדלנו 4 ילדים וזה היה כיף ...

http://www.f2h.co.il/1848034048453

אני חושבת לעצמי אוף הדוסים האלה. אבל זה רק אם אני לא מכירה את המשפחה. יש בי גם משהו עצור כזה אפילו אם אני מסתובבת עם 3 הילדים שלי או אפילו רק עם טל ואיתן (או טל ובטן של הריון שהיתה לא מזמן) יש לך מן הרגשה שכולם שופטים אותך ויכול להיות שאני מרגישה את זה כי אני בעצמי חושבת ככה

אני? רואה הוצאות בלי סוף,לילות לבנים,ים של כביסה,בית הפוך רוב הזמן,אוטובוס במקום פרייבט, פיזור למסגרות ארוך ומטיש...לרוב משפחות מצוקה,אין זמן אישי כמעט... ....אין כאן ולו טיפת קנאה...וגם לא כבוד בקטע של "וואוו סחטיקה..." כבוד הדדי מין הסתם אבל ממש לא קנאה ולא רצון להביא עוד ועוד ילדים...

אם היו מבטיחים 100%בת אולי ואוליע בגודל יבשת...הייתי שוקלת לנסות....

3 ילדים קומפלט לכל רכב...
קומפלט לדירת 5 חדרים...
מספיק, לא צריך יותר.

לא מקנאה - בכלל!
ובהחלט תחושה של אי הבנה...
בעיקר אם הילדים נראים קצת לא מטופחים...

לא יודעת איך אפשר לחלק תשומת לב לכל ילד...
יש ילדים שזקוקים לתשומת לב יותר מאחרים ולעיתים נופלים בין הכיסאות...

אני עם 2 ילדים וכבר קורעת תחת הנטל...

גרים לידי משפחה מרובת ילדים, וכל הזמן אני שומעת רעש אדיר מכיוון הבית
איך אפשר לחיות ככה?! אני עם המיגרנות שלי לא הייתי שורדת
איך אפשר לקלח, להאכיל, להלביש, ללמד, לחנך, לשחק, לדאוג לכולם במידה שווה...
אני בטח הייתי משתגעת...
בגלל זה זה לא מתאים לכל אחד


"...אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן..."

אני די מעריצה משפחות כאלו, בעיקר אם הן לא מהסוג שמביאים ילדים בכל מחיר, אלא מסוגלים לתת להם את המינימום מכל הבחינות
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!
------------------------------------------------------------------------------------------
לפני שנולדו ילדינו הכרנו עולם, לאחר שילדינו נולדו התחלנו להכיר את עצמנו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לעתים מאד רחוקות אנחנו מקבלים בחיים את מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו תמיד מקבלים את מה שאנחנו צריכים.

--------------------------------------------------------------------------------
אין דרך אל האושר- האושר היא הדרך!

טוב קצת ארוך לי לקרוא את כל השרשור מההתחלה ועד סופו, קראתי חלק מהתגובות ואני מסכימה עם העניין שלפיו התגובה משתנה בהתאם לאיך שהמשפחה נראית.

אבל בנוסף לזה,
יש אצלי גם את העניין של מאיפה זה בא.
במשפחות דתיות הרבה פעמים זה לא רצון אמיתי של ההורים,
אלא לחץ חברתי, ויותר מכך, מחשבה שהושתלה עוד מהינקות.

הרבה פעמים כשאני עוברת בשכונות חרדיות אני מרחמת על הנשים שם,
כי ההרגשה שלי היא שהן לא יודעות שגם אפשר לחיות אחרת,
שאישה לא מחוייבת להוליד עוד ועוד ילדים,
ושגם אם זה מתאים לה להיות אמא לעשרה ילדים, וכולם מתוקתקים ומחונכים, עדיין לא ממש התאפשרה לה זכות הבחירה הבסיסית להימנע מהעניין.

השבי התפיסתי הזה מאוד מפריע לי, ומכך נובעים ממני רגשות רחמים כלפיהן.

בייבי בום- בזה את צודקת ב1000000 אחוז.

לא ידעתי שככה זה בחברה החרדית

וואו, תודה אחת ויחידה, זה באמת משהו שסיקרן אותי לדעת...

אני באה ממשפחה חרדית וגם בעלי, ביחד יש לנו כמעט 2 מניינים של אחים ואחיות, כמה שאנחנו חושבים על זה אנחנו מגיעים למסקנה שההורים שלנו לא היו מתנהגים אחרת אם היו להם פחות ילדים.

מי שגדל בתפיסת עולם חרדית רואה ומרגיש את זה אחרת, לא כולם מרגישים את עניין השבי, חלק גדול מאוד שואף לכמה שיותר ילדים, אני לא אומרת שכולם, ממש לא, אבל הרבה כן, ועכשיו הזמנים משתנים ויש יותר משפחות חרדיות שקטנות יותר בכוונה תחילה.

כמו שהרוב כתבו זה תלוי איזו משפחה

צ'- לא אצל כל החרדים זה ככה. אבל יש חלק שכן. ובתכלס- האישה היא זו שבסופו של דבר מחליטה מה יהיה ואף אחד הרי לא יכול בדיוק לדעת מה קורה שם בין בני הזוג אם מחליטים על קצת ילדים- זה יכול להיות מהחלטה שלהם ויכול להיות מבעיית פוריות

ועוד נקודה אישית קטנה:

סבתא שלי ניצולת שואה יחידה מכל המשפחה. אביה- סבא רבה שלי שרד גם הוא אבל איבד את כל המשפחה כולל אשתו, ונשארה לו רק ביתו- סבתי.

סבתא שלי גדלה, נישאה ונולדו לה 10 ילדים.

קשה לי לתאר את האושר של סבא רבה שלי ז"ל לראות אותנו הנינים בכיל פעם. הוא לא היה אדם דתי כ"כ, אבל בכל פעם ביטא את האושר שלו על המשפחה הגדולה שהביאה לו ביתו-סבתי, כפיצוי ונקמה בגרמנים על המשפחה שלו שנמחקה לגמרי.

אם היה משהו שגרם לו אושר זה המשפחות הגדולות שלנו- של הורי והדודים.

(מבחינה כלכלית אני לא יכולה לדבר, כי הוא תמך בכל צאצאיו עבור זה. היה אדם אמיד מאוד)

בבית הקודם, הייתה משפחה שגרה מעלינו עם 5 ילדים (הריון רביעי תאומות) בן בכור וכל השאר בנות.
האמא הייתה חסרת סבלנות, גערה כל הזמן הייתה ממש בלחץ כל הזמן!
שמעתי את הצעקות שלה 24/7 כאילו היא בתוך הבית שלי! זה היה נורא... הילדים בכו על כל שטות כי רצו תשומת לב... ממש לא קינאתי בה!!
ומה לעשות, כמה שנרצה ונתאמץ מעבר לכך שבגדול הילדים הם מרכז חיינו, יש לנו עוד דברים בחיים ואני כשאני מוטרדת(תואר שני וכו') אני בלחץ וחסרת בסלנות וקשה ךי עם השניים שלי (שיהיו לי בריאים) רק בגלל שאני בלחץ מדברים אחרים), ואז אני מנסה לדמיין מה היה קורה כרגע אם היה לי עוד ילד??? נראה לי שהייתי מתחרפנת!
אז אני ממש לא מרגישה קנאה כשאני רואה משפחות גדולות...
זה לא פשוט כל ה"עסק" הזה של גידול ילדים... החכמה היא לא לעשות ילד בקצב אלא לתת לילד את כל מה שהוא זקוק לו... ואני לא מתכוונת רק מבחינה כספית וכשיש הרבה ילדים, מה לעשות?, לא תמיד אפשר!
כמו ששולי אמרה האמא לא התייחסה לכל ילד באופן אישי לא בגלל שלא רצתה אלא בגלל שהמציאות הכריחה אותה.
אגב, לאותה משפחה היו אמצעים אבל לא הייתה סבלנות, וזה כואב בלב לראות ילד בן 8 בוכה וצורח רק בשביל תשומת לב.
תנו חיוך, הכל לטובה!!!!
VIL

ריגשת אותי עם הסיפור על סבתך

טוב אז אני אענה על זה
נסיכים שלי אוהבת אתכם....!!

תודה בנות

נגה לך נראה לי יש סבלנות גם ל20

אני רוצה ברשותכן להוסיף על מה שכתבתי אתמול...
לכל חברה יש את הלחצים שלה.
אני דתית לאומית וגם בחברה שלנו יש את הלחץ החברתי. אומנם באופן מתון ושונה אבל יש. זה לא רק בחברה חרדית, כפי שגם בחברה החילונית יש לחצים חברתיים בנושאים שונים.
אני התחתנתי בגיל 19, הייתי אחרי שירות לאומי בשנה הראשונה באוניברסיטה, וממש לא רציתי ילדים עד לסיום התואר לפחות. ואכן כך היה, חיכינו עם נושא הילדים עד לגיל 24, ואני זוכרת שכל הזמן שאלו אותי מה קורה. אנשים מסביב בהחלט לחצו. כמובן שאותי זה לא עניין, כי רציתי קודם לסדר את עצמי בחיים, אבל יכול להיות שעם אותו מצב מישהי אחרת הייתה נכנעת ויולדת ילדים מהסיבות הלא נכונות....

בנוסף, לגור ביישוב כשמסביב לכל משפחה כמות ילדים נכבדת- זה עושה את שלו עבור חלק מהאנשים.
אנחנו למשל בונים עכשיו בית וכל מי שנכנס אליו (כרגע הכל פרוץ כי אין חלונות ודלתות) מרים גבה ואומר: "כל כך מעט חדרים?!". אז אני עונה שאנחנו לא מתכננים עשיריה של ילדים, כרגע יש שניים ב"ה וזה מספיק, נראה אולי יהיה עוד אחד בהמשך, ולפיכך שני חדרי ילדים זה די והותר.
ואז הגבה מתרוממת יותר גבוה

אחת ויחידה - קומדיה קטנה עלינו
נסיכים שלי אוהבת אתכם....!!