מפחדת למות.. - הריון ולידה

תראי, אני בטוחה שכל אחת חשבה על זה. אבל ההבדל הוא בין מחשבות שחולפות מדי פים לבין מחשבות טורדניות לאורך כל היום
אין לך במה להתבייש ולפי מה דאת מתארת היה מצב לא קל שהוביל לזה.
אני חושבת שאת צריכה לדבר על זה עם מישהו מקצועי. חשוב שיהיה לך את המקום הזה להבין מאיפה זה מגיע ולמה..
את לא צריכה לחשוש ומגיע לך לקבל עזרה על מנת שתוכלי לתפקד ולחיות טוב יותר.

זה עובר,
גם לי מדי פעם מגיעה חרדה כזו. אבל אין שום סיבה שזה יקרה....
אנחנו חזקות מדי מכדי שיקרה לנו משהו
וכמו שחברה שלי תמיד אומרת, אנחנו לא פנויות לטרגדיות...
יום נפלא

נשמה, זה בסדר גמור שאת משתפת פה ולא חשוב מי את...
מה שאת מרגישה טבעי מאוד לכל אדם, כי פחד המוות שלנו הוא החזק מהכל.
מה שלא טבעי שזה השתלט עלייך ומפריע לך לחיות.
אני בטוחה שאפשר לצאת מזה וזה לא סוף העולם, באמת ובתמים... אני בעצמי הייתי בכל מיני מצבים בחיים, והצלחתי לצאת מזה, אז גם את יכולה.
אני מציעה לך לפנות לעזרה - זה יסייע לך לצאת מזה בקלות וללא נזקים, כי לבד אני לא יודעת אם תצליחי.
עזרה מקצועית תסייע לך להבין מהיכן זה בא, למה זה קורה לך ואיך להתגבר על זה.
ולאו דווקא צריך לשלם על זה - יש אפשרות לקבל סיוע חינם מהמדינה.
תיכנסי לאתר של משרד הבריאות, תחפשי לשכות בריאות נפשית באזור מגורייך ודרך ליצור קשר, תפני לשם. יקבעו איתך פגישה, יבדקו מה הצורך שלך ותקבלי סיוע. לא יודעת אם זה יהיה מיידי אבל לפחות יהיה לך אור בקצה המנהרה...
ואת לא צריכה להתבייש במה שעובר עלייך - זה יכול לקרות לאדם הכי חזק בעולם שלא חשב שיכול לקרות לו. אין בזה בושה, יש מצב מסוים, ותמיד יש יציאה, תמיד!
מאחלת לך בהצלחה, אם את צריכה עוד מידע או סיוע - אל תהססי לפנות...!

לדעתי כל אחת נתקלה במחשבות כאלה בשלב כזה או אחר מהרגע שהיא הפכה לאמא כי אז בעצם מגיעה ההבנה שאת כבר לא ברשות עצמך ואת צריכה לדאוג גם לילדים קטנים שתלויים בך ואת כל עולמם, וזה בהחלט יכול להכניס לחרדות.
באיזשהו שלב המחשבות האלה אמורות לחלוף, אבל אם את רואה שהן לא חולפות והן ממשיכות להדאיג אותך, אולי כדאי שתפני לייעוץ פסיכולוגי, זה לא יזיק בסך הכל.
שולחת לך

אני לא חושבת שיש מישהי שזה לא עבר לה בראש אבל כמו שכתבו לך יש הבדל בין מחשבות חולפות לטורדניות, המחשבות נובעות מתוך דאגה לילדים שלנו שישארו לבד

וואוווווווווווווווווו מזכירה לי את עצמי לפני שנה

קשה לי לרשום את מה שעברתי כי עברתי הרבה
אני ממליצה לך להתייעץ עם פסיכיאטר

אני טופלתי בכדורים ובטיפול פסיכולוגי וברוך ה' אני בגמילה כי אני בהריון

יש לי עדיין מחשבות טורדניות אבל לא כמו בעבר

מאחלת לך להפסיק לחשוב על זה

מי לא מפחד ? כולם מפחדים ! אבל ממשיכים בתלם כי אין ברירה !

אני כל כךךך מבינה מה את מרגישה
את לא מתארת לעצמך עד כמה

היה לי את זה לפני מס שנים אבל זה עבררר
בלי שום טיפול ב"ה, פשוט לבד!!!

אין ייאוש בעולם כלל! אין מציאות כזו

השאלות המרכזיות פה זה האם באמת עבר משהו טרגדי בסביבתך
ואני אישית הייתי ממליצה לך לגשת לייעוץ או טיפול מקצועי , ע"מ לאבחן ולטפל..

אין לך מה להתבייש בזה זה נורמאלי לחלוטין

אני חושבת שכל מי שזוכה ברוך-השם ליצור-חיים,חושבת גם על המוות.
בזמן-הלידה,נראה לי פתאום הכי מלחיץ מלידה-שנייה ואילך..
כי ביצירת-חיים טמונה אהבה ובאהבה יש המון דאגה!!!!!!!!!!!!!!!

אני זוכרת את הפעם-הראשונה שיצאתי מהבית לסידורים לבד,ללא-נעמה,ממש הסתכלתי 100 פעם,עד שחציתי את הכביש.
אבל זה באמת די חלף..

עדיין,קשה לי להתרחק פיזית מנעמה, למשל אם אני נוסעת רחוק מהבית..
את רואה,יש בדאגה הזאת משהו!!!!!!!!!!!!!!! משהו כנראה נשאר!!!!!!!!!!!!

עם הזמן,בכייף,אני ממש בשלה לשלוח לגן..

מתחילים לשחרר לאט לאט עוד ועוד תחומים וזה מעיד על ביטחון.

אני חושבת שזה הפיתרון,לראות במה שיחררנו (חשוב לדעת לשחרר תחומים ולו בשביל הקניית ביטחון לילד: היום למשל נתתי לחברה שלי לבד לעשות אמבטיה לבנות ואני הייתי בחדר-אחר, עזרתי לה במשהו אחר) ובמה אנחנו עדיין דואגים בטירוף וזה גם בסדר,כי אנחנו אימהות ברוך-השם.

אין-אמא (הכוונה לאימהות בעלות רגש-חם אימהי) בעיני שלא-חוששת מזה,כי ילדים-רכים זקוקים לאמא

מצד אחד נשמע מוכר ומצד שני, אם זה מפריע לך בתפקוד היומיומי- לענית דעתי, את צריכה להתייעץ עם איש מקצוע.

תחזיקי מעמד

אגב, גם לי יש מחשבות...
אני אפילו לא רוצה לפרט פה...

אני ממש מזדהה עם מרווה...

ראיתי את ההודעה הזו כבר אתמול ורציתי להגיב אבל הבן שלי לא נתן לי חחח

כולם מרגישים ככה, גם לי הייתה תקופה כזו, וזה חלף לבד,
עד היום כשאני מסתכלת על מישהו שמשחק עם הילדים שלי,
ואני רק מסתכלת מהצד,
המחשבה שאני לא אהיה חלק בחיים שלהם גומרת אותי, וגורמת לי לבכות....
בדרך כלל מייד אני מצטרפת למשחק...כי אני פשוט רוצה לקחת חלק בכל מה שהם עושים....ולהיות שם תמיד בשבילם,
זו תחושה טיבעית וכל אם מרגישה חרדה לחייה בעיקר בגלל ילדיה...
הפואנטה זה לדעת שהגורל לא בידיינו,
ואנחנו יכולים להחליט רק איך נחיה את חיינו...כלומר בפחד וחרדה או בשמחה והנאה...
אז פשוט שימרי על עצמך ותחיי את חייך בהנאה כי מה יקרה מחר איש לא יודע,
חבל לבזבז את חיינו בתחושה שהמוות קרוב....
במיוחד שרוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר
"הזמן עושה את שלו והוא מזור לכל שכואב
אם לאלוהים לקח שישה ימים לברוא את כל מי שיש כאן
מי אני שאמהר ואנסה לשנות את הכל
כי הכל קורה ממילא בתחושה כזו שכל דבר בא במקומו"