כל כך נכון - הריון ולידה

וזה שלא יודע לשאול, תבורך

קשה לחיות בשקט. ההוא בשולחן פסח בליל הסדר, זה שחייב ל...שאול אותך שאלות אישיות שלא באות לך בטוב, הוא סימבול למצב קיומי. ישנה תחושה שלא משנה מי ומה תהיה, למה וכמה, לא תוכל לחיות בלי שהסביבה תבקש דין וחשבון. רק לפני שבועיים הקוסמטיקאית שלי שאלה בת כמה נהייתי. עניתי "37" והשאלה השנייה שלה הייתה "ומה עם ילדים? את יודעת, הגיל". נו, תענוג. זכיתי לשעווה מנטלית. נאלצתי בעל כורחי לענות משהו בנושא רק כדי להחליק אותה, בלי לפגוע בה באמת למרות שלא התאים לי לספור האת הביציות שלי ביחד. לפני שנה בעל הדירה ואשתו ישבו אצלי בסלון "אז מה, חתונה על הפרק?" שאל בנחמדות. "את יודעת, יש שעון ביולוגי" חידשה לי אשתו במבט נוקב בעוד אני עונה "כן.. זה נכון. יש".

מוזר שהשעון הזה לא צלצל אצלי אף פעם בבית בו גדלתי. יאמר לזכותם, אבא ואמא שלי לא הפצירו בי לעשות כלום. לא הלחיצו אותי, לא הציעו אותי, לא ביקשו ממני, כלום. אבל איזה יופי, עברתי את כל הפתיחות הזו רק כדי להתמודד עם השאלות מכיוונים לא צפויים וזה לא שאין לי תשובות אבל למה לדעת אנשים בא לי לפתוח את העניין מולם, לא ברור. מילא אני, מה יעשו הנשים שנניח עוברות טיפולים קשים וכואבים כדי להיכנס להריון? מה הן מרגישות כשמישהי לפתע יורה לעברן "מה עם ילדים? את יודעת, את לא נהיית צעירה יותר". מתברר שכולם נורא דואגים לנו. איזה מרגש.

אני יודעת שזה כמעט חתרני מצדי לבקש, אבל אנשים צריכים לשחרר. להניח לאחר. מעולם לא שפטתי אדם לפי תחנות חייו ולא עניין אותי האמת אם יתחתן, יוליד, יתגרש, יהפוך לגואל רצון או וואטאבר. מעולם לא ציפיתי שיפעל לפי הנורמה ולא דרשתי דין וחשבון בהסוואה תמימה. ראיתי לנגד עיניי נפש, אישיות, נשמה שהתחברה אלי או לא. מה אכפת לי אם יתחתן או לא, יוליד או לא, איך זה נגע לחיי? לא מעט פעמים יצא לי במהלך השנים לשבת עם אנשים שנכנעו למה שהסביבה ציפתה. "זה בשביל ההורים" אמרה אחת מחברותיי על העובדה שהתחתנה "זה מה שעושים" ענתה לי אחרת וניסיתי להסביר לה שאני עדיין לא רואה את ההגיון לצרף את הרבנות למיטת הזוגיות. זה כמו לצרף אותי לקבוצות בפייסבוק.

ראיינתי לא מעט נשים שהודו שבחתונה הראשונה שלהן בכלל לא היו שם. פיזית היו אבל הנפש הייתה במקום אחר. הן היו צעירות, תמימות, לא מאוהבות מדי אבל הסביבה והמשפחתה "ציפתה" איך ניתן לסרב. תסלחו לי שאיני רואה הגיון רב בטקס הזה. אני מכבדת את מי שזה טוב לו אבל אני מנסה לחיות את חיי בשקט, בקושי יודעת מה אני רוצה או לא רוצה והנה, המעט אנשים שאני נתקלת בהם מביטים עלי כאילו אני שוברת להם את מסלול הנורמה: תיכון, צבא, הודו, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, קבורה. אני מרגישה כמו ווינרית מדי יום לא בגלל שאיני נשואה או אין לי ילד עדיין אלא כי אני לא נכנעת למה שהם מצפים. אני לא ממהרת הביתה, מעורערת בגללם ומשנה את עולמי בהתאם לסביבה. אבל יהיה נחמד אם בפסח הזה וכל השנה, תחשבו על השאלות שלכם. תתחשבו באדם שממולכם. תשאלו את עצמכם: האם הוא רוצה לדבר על זה? אם לא, כבדו. דיסטנס, אין זו אגדה.

צילום: מריו טסטינו. קייט מוס, אביה ובתה. היא הביאה ילדה, אחר כך התחתנה עם גבר אחר כשעד לחופה עשתה את כל מה שלא מקובל. מלכה