זוכרות אותי? (זהירות, חפירה!) - הריון ולידה

זוכרות את הבכיות שלי פה על זה שהגעתי לשבוע 42 ועדיין לא ילדתי?
אז ילדתי!
מי היה מאמין...
שבוע שעבר פניתי לביקורת בבית חולים ואמרו לי שאני נשארת שם כי כבר הגעתי לשבוע 42 ושאין מצב שאני חוזרת הביתה עד אחרי הלידה...
אבל אין צירים ואין פתיחה.
2 לילות של זירוזים גם דרך כדורי בליעה וגם פיטוצין דרך הוריד, אבל עדיין... אין פתיחה ויש מעט מאוד צירים.
פתאום התחילו הצירים להתגבר. לא יכולתי לסבול. בקשתי מיד אפידורל ונרגעתי.
הרופא הגיע ואמר שלמרות הזירוזים אין התקדמות ללידה ושחייבים להכניס לי מוניטור דרך הנרתיק למרות מה קורה עם הדופק, וכך היה.
אח"כ החליטו לעשות פקיעת מים שזה ממש אבל ממש לא נעים! כאב לי למרות האפידורל
ואז....
הדופק לא כמו שהיה....
התחילו האטות...
כי העובר יחסית כבר גדול והמים מתחילים להימעט להם...
החלטה סופית של שלושה דוקטורים,
מכניסים לחדר ניתוח. יש פה הריון בסיכון!
אמאל'ה,
מה הקשר ניתוח עכשיו?!
להחליט על ניתוח תוך רבע שעה?!
כולי משקשקת מפחד...
באתי בידיעה שאני יולדת בטבעי...
הריון ראשון, לידה ראשונה, אסור לי להכניס את אמא שלי איתי לחדר ניתוח!
פחד מוות!
ושוב,
למרות האפידורל, כולי כאובה ועייפה...
בוכה...
מיד מכניסים לי קטטר ומכינים אותי לניתוח...
וזהו,
נותחתי...
רעדתי ברעידות מטורפות בגל האפידורל... פשוט קפצתי מהמיטה.
כאבתי... ההחלמה בכלל לא פשוטה...
אבל ב"ה בשבח והודיה לה' ילדתי בת בריאה ויפת תואר!
ילדה בהירה שלג עם שפתיים אדומות ובקושי שערות...
אהבה של אמא!

ולמה אני כותבת לכן את זה?
כי בהזדמנות זו רוצה לומר לכולכן תודה על העידוד, העזרה והתמיכה...
כנראה שאעלם לי עד ההיריון הבא בעז"ה.
אז שיהיה לכולנו חג פסח כשר ושמח ותודה ענקית לכולכן.
אוהבת,
מימי