סקר: לשים את הילד בגיל מוקדם במשפחתון או לא? - הריון ולידה

לא קראתי את כל הדיון אבלדעתי ידועה!
אם יש אפשרות, לדעתי הכי טוב זה כשאמא מגדלת את הילד ולא מישהו אחר.
לדעתי זה פשוט הזוי שבגיל שלושה חודשים צריך להכניס תינוק פצפון למסגרת.
הבנים שלי בני שנה וחודש ואני עדיין איתם בבית. הדבר היחיד שממנו פחדתי זה שלא יתפתחו מבחינה חברתית. אבל אולי בזכות זה שהם שניים הם יודעים לחלוק, להמתין לתורם ולשחק ביחד בלי לדרוש תשומת לב ממני 24 שעות. ומי שהייתה במפגש יכולה להעיד שזה באמת ככה.
וכן, אני מאושרת שאני זאת שמגדלת אותם, משחקת איתם ונמצאת לידם רוב היום.
להגיד שאני לא משתגעת בבית?! ממש לא, גם אני מתה לצאת לעבוד, להיות בחברת אנשים מבוגריםץ
אבל כרגע, הגידול של הילדים שלי הוא בראש ובראשונה!

תראי , לכל אחת יש שיקולים משלה ולא צריך לשפוט. הילד שלי נכנס לגן בגיל שנה, הוא לא בכה אפילו דקה. לאוכל שלהם כן לקח לו זמן להתרגל וגם לגלות שיש גם ילדים רעים שלא רוצים להתחלק בצעצועים ונושכים ומרביצים. הוא התרגל לסביבה והשתנה מהר, וגם הגננות לימדו אותו להרדם בלי ידיים ,מה שאני לא התצלחתי לפני. הוא גם התפתח מהר וממש טוב והתחיל ללכת . כשהוא רק בא הוא לא ידע. דווקא עבר בסדר. כל ילד מגיב אחרת ולא משנה באיזה גיל, היו כאלה שבכו בגן אבל זה לא כולם כאלה. אני מכירה מישהי שרוצה להחזיק עד גיל 3 שנים את הילד איתה..אז זה באמת מוגזם לדעתי בגלל כל הסיבות שבנות ציינו פה, שבגן הוא התפתח יותר טוב. את הילד שיוולד לי אני אשים יותר מוקדם כי אין לי ברירה אבל לא מוקדם יותר מחצי שנה ואם אני אוכל להשיג יותר אז אני אעשה את זה אבל לא עד גיל שנה.

אם אין ברירה מכניסים עם סיום חופשת הלידה.
לדעתי אם יש ברירה (סבתא שמוכנה לעזור או כל דבר אחר) הגיל המתאים הוא אחרי שנה וחצי... אריאלוש תיכנס לגן בגיל שנתיים בספטמבר כי חמתי עזרה לי לשמור עליה...

ותכלס לדעתי זה הגיל המושלם

ואו כמה דעות יש פה...

אסתריקה לדעתי את לא כל כך צודקת.

בגיל שנתיים יותר קשה להם... הכל חדש להם, יותר ילדים. אין כבר את הלבד והפינוקים והכל רק שלהם.

בגן הם חייבים ללמוד לחלוק ולהתחלק... וגם למטפלות אין יותר תשומת לב לילד אחד... הן חייבות לתת לכל ילד את אותה תשומת לב.

לרוב אני נתקלת במשפחתון של אמא שלי ילדים שנכנסו בגיל מאוחר יחסית והם פשוט בשוק ורוצים כל הזמן רק ידיים או את ההורים שלהם דבר שמקשה על המטפלות להתפנות גם לילדים אחרים ולרוב הזמן מפסידים מטפלת אחת כי היא חייבת להיות צמודה לזה שלא מפסיק לבכות ולרצות ידיים.
[/url

תראי ילד תמיד צריך את אימא שלו ותמיד ההתחלה תהיה לו קשה!

אני מסתכלת על זה בצורה אחרת- תינוק שרק נולד צריך המון תשומת לב ויחס אישי, כשאריאל גדלה על כל ציוץ שלה היינו מגיבים ואני לא יודעת מה זה בכי שלה כי היה לה יחס אישי מאה אחוז מהזמן, בגן תשומת הלב מתחלקת, הגננות לא מגיבות לכל ציוץ של הילד ולפעמים זה הופך את הילד לאפטי (אני רואה את זה אצל ילדים של חברות שלי) ילדים שלא מתרגשים מכלום או מצד שניבכיינים היסטריים כי הם התרגלו בגן להילחם על תשומת לב רק בדרכ הזאת..

שוב כשאין ברירה אז אין ברירה אבל אם יש ברירה עדיף שהילד יישאר במסגרת המשפחתית והאישית עד הגיל שהוא הולך לפחות

שלי,
את כל הזמן חוזרת ואומרת שבגן אין את כל תשומת הלב והמוצי פוצי ודביקי וחבל טבור של הילד עם המבוגר ואין לו יחס 100% מהזמן וכ'ו. זה נכון.
אז ברור שילדים שבאים מבתים בהם נוהגים ככה יהיה להם קשה יותר.
ילדים שלא משחקים עצמאית בבית והכל זה המבוגרים הבדרנים. ברור ששנתיים שהם מכורים לזה יהיה להם קשה להכנס למסגרת בה אין להם 100% עיניים עליהם.
אבל !
אם בבית עם כל היחס והאהבה מצד ההורים הוא עדיין ישות נפרדת ולא בסדר עדיפות עליון של העליון של העליון שהאמא גוועת ברעב כי יש לה לשחק איתו 5 שעות ולאכיל. אז אני חושבת שגם בגיל שנתיים במשפחתון הוא לא יגיב ב"אמאלה לאן הגעתי!?!?!"
הוא בבית רגיל שאין לו יחס 100%, שיש לו נגיד 60%, ובכל השאר הוא לעצמו בסביבה של מבוגרים, הוא יסתדר גם עם 40% יחס במשפחתון...יתרגל לזה מהר.

וזה למה הדיון הזה לא מגיע להסכמה, כי אצל כל אחת חלוקת היחס בבית כלפי הילדים שונה. אחת מרגילה את הילד שהוא אוכל קודם ואחכ משחקים איתו ורק אחרי זה היא בעצמה אוכלת. (אז איך באמת במשפחתון הוא יבין שאחרים גם אוכלים וזה לוקח זמן?)
אמא אחרת מאכילה, אחכ אוכלת אחכ שניהם משחקים.
אמא שלישית בשביל לתפקד צריכה קודם היא לאכול, אחכ היא מאכילה ואז משחקת איתו.

מיצי...

שלא תביני אותי לא נכון... אני לא פוסלת שום אמא כאן חס וחלילה...
כל אמא והדעה שלה ואני בהחלט מקבלת את זה... אבל יש כאן נשים שהן ממש קיצוניות ולא מוכנות לקבל שום דעה שהוא לא שלהן. ודבר כזה לא צודק לדעתי.

ואני שוב חוזרת ומציינת שאני מקבלת כל דעה כאן ואת צודקת כל ילד גדל אחרת בבית שלו... וכל ילד מתנהל אחרת.

זה די תלוי בעיקר גם מהחינוך שהוא מקבל בבית לפני שהוא מגיע למשפחתון.
[/url

בידיוק!

לא הגבתי כבר כמה ימים, פשוט כי אני מאובנת מהדיקור מחר אבל אני עוקבת ומחבקת אחת ואחת על הטוב והרע (לי- אני אתבע אותם אם את לא!)

אבל בנושא הזה בער לי להגיב כי הוא קרוב לליבי וכי נלחמתי להתנהל כראות עיני, אפילו בתא המשפחתי הקטן שכלל את בעלי ואותי...

כשארי נולד, בשנייה שהניחו אותו עלי, ידעתי שאת זה אני לא נותנת.
כשהגיע הזמן שהסתיימה חופשת הלידה, בעלי באמת חשב שמחפשים לו מסגרת.
כשהבין שיש פה וטו וחומה, קצת התרעם.
אמרתי שאין סיכוי, זה קטן מידי, חסר אונים...
כשהיה ארי בן חצי שנה, ניסה בעלי שוב... אז בכיתי לאמא שאמרה לי בשקט בשקט- אל תוותרי, אני יעזור (אבא ואמא כמובן