משהו ממש-ממש אישי- שיתוף - הריון ולידה

לאור כל מה שקורה במדינה, מקרי האונס שלא נגמרים אני רוצה לשתף אותכן במקרה אישי.
הייתי בת שבע, רק עליתי לארץ ועדיין לא ידעתי עברית ולא היו לי חברות.
באחד הימים, אחרי הבית ספר, בצהריים, ירדתי למטה לשחק, ממש מתחת לחלון של הבית.
היו מליון אנשים מסביבי וסבתא שלי ראתה אותי מהחלון.
כשהחלטתי לחזור הביתה, נכנס אחרי גבר לחדר המדרגות. לא הכרתי אותו, אבל גם לא חשדתי כי בקומה השניה בבנין היה משרד ותמיד היו נכנסים לשם אנשים.
מאז ומתמיד אני בודקת אם יש דואר בתיבה וזה מה שעשיתי גם אז, פתאום הגבר הזה עצר, התקרב אלי ככה שהייתי בין התיבה לבינו ולא יכולתי לעבור.
הוא התחיל להגיד לי משהו, ואני לא הבנתי מילה והתחיל ללטף לי את הרגל מתחת לחצאית. עמדתי קפואה במקום והסתכלתי למטה, עד היום אני זוכרת את הנעליים האפורות שלו, כי רק אותן ראיתי.
הגבר הזה המשיך ללטף אותי ואני המשכתי לעמוד קפואה במקום.
את האמת, לא ממש זוכרת איך ולמה אבל הגבר הזה כנראה איבד לרגע את תשומת הלב והרים את היד. נוצר פתח פצפון שפשוט תוך שניה ברחתי דרכו וטסתי למעלה. להפתעתי הוא לא רדף אחרי. הגוף רעד, הרגשתי חולשה נוראית.
מאז חלפו להם 20 שנה תמימות והנעליים של הגבר הזה עדיין תקועות לי מול העיניים כאילו ראיתי אותן היום. כשאני נזכרת ביד שלו, נוגעת לי ברגל אני מרגישה רעידות בכל הגוף.
החלטתי לרשום לכן את זה בשביל להזכיר לכן שוב לשמור על הילדים שלכן. כל חולי הנפש שמסתובבים בינינו מפחידים ולא מבחינים בין בנים ובנות, קטנים וגדולים יותר.