התבכיינות - הריון ולידה

בננות, ממש מתגעגעת אליכן אבל אין לי שני פנויה.
אני קורסת תחת עומס ואצלינו נראה לי שגיל שנתיים הנורא כבר בפתח, ממש מוקדם.
בעלי מצא עבודה טובה, סוף סוף, אבל זה אומר שהוא עובד שעות מטורפות והכל, הכל עלי.
אתמול למשל
קמתי בבוקר לשמחתי ביקיצה טבעית ב 10.30 והספקתי לשתות נס. ב 11 קמו הבנים.
החלפתי, האכלתי, שיחקתי, בידרתי, רקדתי, החלפתי, האכלתי, השכבתי לשנ"צ.
בישלתי, שמתי מכונה, סידרתי, שטפתי כלים.
קמו. החלפתי, האכלתי, שיחקתי, רקדתי, בידרתי, האכלתי, טיילתי, נדנדתי, התגלשתי, התמלאתי בחולות, שמעתי צרכות, ראיתי את הילד שלי נזרק בעגלה, חזרתי.
החלפתי, האכלתי, קיפלתי כביסה, סידרתי מיטות, שמתי עוד מכונה. קראתי סיפור, קילחתי, הלבשתי, האכלתי, השכבתי לישון!
וכל זה לבד!!! בעלי חזר אתמול הביתה בשעה שתיים בלילה.
בא לי לבכות, לצרוח, לתלות את עצמי איפשהו.
קשה לי, אין לי כוחות לסחוב את הכל על הגב שלי.
דניאל הפך למפלצתון קטן. הוא זורק את עצמו על כל דבר שלא בא לו. בוכה מכל פיפס. איתי תמיד היה בכיין ככה שעכשיו יש לי מקהלה בבית.
הם נלחמים עלי וזה פשוט נורא, אם אחד בא אלי השני ישר מטפס עלי, מושך לי במכנסים ואני ממש נקרעת.
ואני כבר לא מדברת על זה שהמילה "אסור" שפעם עבדה תוך שניה, עכשיו רק מעוררת את הסקרנות והם ממש עושים דווקא, במיוחד דניאל.
אין לי כוחות, אני חולה עליהם אבל אני ממש, ממש עייפה.
אבא שלי הציע לי לקחת אותם ליום או לסופ"ש אבל לא הסכמתי. לא מסוגלת להיות רחוקה מהם עם כל הקושי.
אווווווווווווווווווווף.