רוצה לשתף במשהו אישי - הריון ולידה

סיפרתי כאן בעבר שבעלי בא ממשפחה של 16 ילדים בלע"ה.
כנראה שחמותי סובלת מאיזושהי בעיה נפשית כי הבית שם היה איום ונורא והילדים סבלו מהתעללות (בעיקר נפשית) ממנה וגם מחמי שהפך להיות מאוד עצבני וקצר רוח (בעיקר בגללה גם כן).
הבנים (שבעה במספר) היו אלה שסבלו ממנה בעיקר, הם היו מאפיה של שובבים מלאי מרץ עם מח חריף שמייצר כל פעם רעיונות חדשים והיא פדנטית, חולת נקיון וסדר היתה חייבת שהכל ידפוק לה פיקס גם במחיר של שמחת החיים והאושר והשחרור של הילדים שלה.
כלפי חוץ, הכל היה נראה מצויין, הם היו תלמידים מצליחים (הרבה גם בגלל שהם פשוט פחדו להביא הביתה ציונים לא טובים), חברותיים ואהובים, הבית נראה כמו בית מרקחת, הכל נקי ומצוחצח (אולי יותר מדי), אוכל מבושל תמיד בזמן והילדים נקיים ומסודרים כך שהם הצליחו להטעות את כל מי שהיה סביבם.
עד שבגיל מסויים (לכל בן זה קרה בפעם אחרת), כל הבנים עזבו את הבית.
אמנם לא רשמית, כי הם לא רצו שישמו אותם במשפחות אומנה אבל בפועל הם עזבו, למדו בישיבות עם פנימיות ובחופשות היו הולכים אל הסבתא או אל חלק מהדודים או למשל כמו בעלי שהפנימיה שלו בישיבה היתה פעילה כל השנה אז גם בחופש הוא היה נשאר לישון שם.
בקיצור, חיים לא חיים.
אבל ב"ה הם יצאו אנשים בריאים בנפשם, מלאי שמחת חיים ועליזות והקימו כולם בתים יפים ומשפחות מקסימות.
האח היחיד שנאר בבית היה בן תשע כשכל האחים שלו יצאו והוא סבל נוראות מהאמא שלו וגם האחיות שלו שהיו כל כך מוסתות נגדו התעללו בו נוראות.
בעקבות כך, אחיו פנו אל הרווחה ואל המשטרה והתלוננו על ההורים שלהם.
כל מטרתם היתה להציל את האח הקטן שלהם מהמקום הנוראי הזה וב"ה הם הצליחו.
הוא גדל במשפחת אומנה, עבר חיים לא קלים אבל גם יצא בחור מקסים ולפני חודשיים הוא התחתן עם בחורה מקסימה והם חיים באושר גדול מאוד.
כל אחד מהאחים שהתחתן היה בלי ההורים שלו ובלי אחיותיו אבל מצד שני היינו מוקפים בכל המשפחה המורחבת שניתקה קשר עם חמי וחמותי ובאה להשתתף איתנו מכל הלב בשמחות שלנו.
עד לפני כשנה חיינו כשתי משפחות נפרדות שאין שום קשר ביניהן.
לפני כשנה שמענו שהבנות גם התחילו להתנגד עם ההורים ולריב איתן עד שבאיזהשהו שלב, האמא הודיעה להן חגיגית שהן יוצאות מהבית גם כן.
הן הלכו לגור (חמש בחורות רווקות) אצל אחת האחיות הנשואות, יש להן ארבעה אחיות נשואות ואחת מהן נשואה לאיזה מליוניר מלונדון והוא שכר וילה עם שתי קומות.
בקומה למעלה גרו הבנות הרוקות ובקומה למטה גרה האחות הנשואה (אחרת, לא המליונרית) עם בעלה והבת שלה.
אנחנו קיונו מאוד שעכשיו תהיה לנו הזדמנות ליצור איתן קשר ולחזור להיות משפחה אחת גדולה (גם אם ההורים לא יהיו בתמונה, לפחות כל האחים והאחיות)
אבל המציאות לא היתה כך, למרות כל מיני נסיונות שעשינו ע"מ ליצור קשר- הן לא מוכנות בשום פנים ואופן.
אמא שלהן הרעילה אותן נגדנו ברמות שהן לא מצליחות להתנתק מהן למרות שגם הן כבר יודעות ומבינות שהית לה בעיה קשה.
חוץ מזה, הן מאוד כועסות שהאחים פנו אל המשטרה, הן מרגישות שבגלל זה החיים שלהן הפכו להיות יותר קשים והן שוכחות שהאחים הפכו את העולם גם בשבילן- היו תקופות שהאמא לא היתה שולחת להן אוכל לביה"ס והאחים הלכו ודיברו עם המנהלת ונתנו לה כסף כדי שיוכלו לקנות לאחיות שלהן אוכל, ויש עוד סיפורים כאלה.
אתמול התחתנה אחת האחיות.
אני מבטיחה לכן שישבתי בבית ובכיתי.
בחורה שעברה כל כך הרבה בחיים שלה, ובגלל כל מיני סיבות לא הגיוניות היו לה בסך הכל בערך 15 בני משפחה מהצד שלה בחתונה שלה.
רק האחיות שלה עם הבעלים שלהן (מי שנשואה) ואחד מהדודים שמשום מה כן הוזמן.
זהו.
לא ההורים, לא האחים, לא הסבתות, לא הגיסות שלה, לא האחיינים, לא הדודים והדודות ולא הבני דודים והבנות דודות.
לבד.......
כל כך לבד.....
וכואב לי הלב על הסיפור הזה.
כל כך חבל שאנחנו עכשיו עדיין שתי משפחות מחולקות.
אני מבינה שיש כעסים ורגשות לא נעימים, זה ברור שיש, גם לאחים יש רגשות כאלה, אבל אנחנו כל כך רוצים להתגבר על הכל והעיקר לחזור להיות משפחה שלימה אחת ומאוחדת.
וואו, חפרתי נורא! אני מקווה שלא שיעממתי אתכן, סליחה ותודה למי שקראה עד הסוף...
מה עוד אנחנו יכולים לעשות? אני לא רוצה לדחוף את עצמי עליהן בכח!!!

מירי, אמא לשלושה מדהימים!!!